כבר כתבתי פה שלפני 4 וקצת חודשים בן דודתי נפטר ממחלה קשה, קצת אחרי שחגג יום הולדת 34 שבו הוא שכב בבית חולים ללא יכולת לתקשר עם הסביבה חמרות שכל המשפחה המורחבת שלי הגיעה כדי לשבת איתו ולעודד אותו בתקווה שיקרה נס והוא יחזור לעצמו אך לצערי זה לא קרה..

לצפות בחדשות בימים האחרונים, ממש מחמם לי את הלב. לראות את קבוצות המחאה הספונטניות שמתארגנות בפייסבוק תוך שעות ומגיעות למאות אנשים, מראה שלכולנו נמאס. אתמול צפיתי במהדורת החדשות, בכך שהמתמחים נאבקים על עתידם ועל העתיד הרפואי שלנו כנגד כל הסיכויים וכנגד כל האדישות שיש בממשלה, במאבק הדיור – כל הצעירים ברוטשילד, איך שהעניין תופס תאוצה. תקראו לנו דור מפונק, תקראו לנו איך שבא לכם, אבל בדור של הצעירים של היום, בני ה-20-30, יש את ההבנה שאם אנחנו לא נפעל לשינוי ונעורר מהפכות עכשיו, העתיד שלנו לא יהיה כל כך טוב.