מוכה מהניסיון שכשל, אני שולחת באליה מבט מתחנן, מתפללת שהניסיון הבא יצליח אך אליה בשלב הזה מחליפה את חיוכה הנהדר במבט חמור סבר ומסבירה לי: -"את מבינה? אף פעם אל תתני לה שום דבר בלי שתבקש. גם כשאת מנדנדת אותה בגן משחקים על הנדנדה, תעצרי באמצע ותמתיני עד שתסמן לך שהיא רוצה להמשיך. תכווני את…

-"לא הבנת" היא פוסקת, "זה לא שלא אכפת לה מהילדה, היא פשוט מתכוונת שנעמה לא בסכנת חיים. הבנת?" אני מישירה את אישוניי המופתעים אל תוך עיניה הירוקות הטובות של לידיה ולא מוצאת בהן טיפת דופי. -"מה קורה פה?" אני צועקת בלי מילים. "העולם השתגע?" ההבנה הכואבת מכה בי : "אז ככה הם נראים ההורים של…

הרבה אנשים שואלים אותי : "מה הרגשת מיד אחרי שקיבלת את האבחון?" אני זוכרת בבירור שהתחושה הראשונה הייתה- יציאה למלחמה- בנאיביות גדולה האמנתי שאצליח להיות האמא שהוציאה את ביתה מהאוטיזם. התחושה הבאה הייתה עצב גדול של אלו שיודעים שחייהם השתנו לבלי היכר ונדמה כי לעולם לא תהיה להם שוב סיבה לחייך ..