יום שני 21/1/13 5:30 כל העולם מתעורר סביבי ורק אני רוצה לישון ולקום בעוד שבוע הכל התחיל ביום ראשון 20/1/13 שעה 16:50 שבוע 37+3 אין תנועות עובר מאתמול בלילה. מתחילה להילחץ, אוכלת שוקולד, שוכבת על הצד וכלום ..

שמי נגה, בת 27, רעייתו של אבי ואמו של זיו אריאל ז“ל שנפטר ברחם בחודש תשיעי, יש לנו כלבה מטריפה בשם פונצ‘י ובגדול אנחנו מאוד אוהבים את הסביבה ולחיות את החיים. טור זה נכתב מתוך מקום של געגוע אל בני בכורי, שלמרות כל בדיקה ובירור אפשרי את הסיבה למותו לא נדע לעולם. עברתי לידה שקטה.

הפלתי כאן פצצה מקודם, אני בהריון! אבל מי בכלל חושב על זה?! אני עוד שקועה בהריון הראשון ומוצפת בזכרונות מוחשיים וגם כשאני מנסה לא להיזכר זה בלתי נמנע וזה סוחף. אז זאת אני, מייצרת חיים חדשים ועדיין נוברת במוות, מודעת לזה שאני חייבת להתחיל לשחרר את זיו ואת הזכרונות הטובים והפחות טובים ממנו ולהתחיל לקבל…

עכשיו כמעט חצי שנה אחרי, האסימונים מתחילים ליפול, משהו מתחיל להתעכל בתהליך החשיבה שלו והוא מבין וגם לו קשה ותינוקות בני גילך עושים לו צביטה בלב והוא מודה בזה… ואני יקירי, הסיפור שלי הוא אחר לגמרי!

לבי נחמץ, נכשלנו. ובעצם למה אני רושמת את הפוסט הזה? השעה עכשיו 00:49, קצת לפני שינה ואני בדרכי למיטה, מגניבה מבט לחדרו של זיו (המכונה כיום ״החדר הקטן״) ושם אני רואה את פונצ׳ה שלי, לבדה בחדר שרועה על הרצפה והדמיון לוקח אותי למרחקים…