בתקופה הראשונה, של ההריון, ועד שיהלי הגיעה לגיל שנה, תיעדתי בכתב את כל מה שעבר עלינו, מהחשש שאשכח, ובדיעבד אני מבינה, שבצדק. מיד אחרי התאונה, כתבתי לה: "אנחנו נשארנו כאן, עם השאלות והתהיות. אבל החיים שלנו זה כמו ליפול לאמצע סיפור, מבלי לדעת את התחלה ואת הסוף, וחבל לי שאת צריכה להבין את זה כבר בבטן. את בטח תגדלי ותשאלי שאלות, אבל לא יהיה לי כל-כך מה לענות לך, בגלל שגם אמא לא מבינה למה מישהו כ"כ צעיר צריך להפוך לאבא מתחת למצבה טריה, אמא לא תמיד יודעת הכל….".