אני מנסה להיות בשליטה כל הזמן, בורחת למקומות שגורמים לי אושר- אימהות, עבודה ועזרה לאנשים. זה ממלא אותי ונותן לי לעיתים תחושת ערך מוסף עילאית. אבל משהו חסר לי- חסרה לי אהבה זוגית. אני כל כך כמהה להרגיש, לחיות וליהנות מההוויה ולא לרוץ במירוץ החיים ללא עצירה. אבל אני מוצאת את עצמי כל הזמן שמה ברקסים בלי להתכוונן. אני רגילה שמחזרים אחרי, אבל זה לא מעורר בי כלום. חיזוקים שיטחיים הם מקסימים, אבל לא מעוררים בי רגש. האם אני כל כך נוקשה? האם אני מחפשת משהו שלא קיים…..?

אני כל כך כמהה להרגיש ולחיות וברגע שזה כן קרה לי, הרגשתי כמו סיר רותח שצריך מיד להתקרר, כי המים מתחילים לזלוג החוצה וזה קשה לי מלהכיל. יריתי בפניו את כל פחדי, אולי מתוך כוונה להבריח ואולי מתוך רצון ל"בחון" האם הוא יצלח לעקוף את המגננות ולהישאר. הוא ברח. ברח לעולמו. למה לו לשאת תיקים של מישהי אחרת? יש לו מספיק משל עצמו.