ימים קשים עוברים עלינו, קשים מאוד אפילו, לראות את עופרי במצב כה קשה, נלחמת על חייה שרק עתה החלו הוא ללא ספק אחד ממבחנים הקשים שהורה יכול לעבור בחייו. ימים של חרדה, ימים טראומטיים מאוד עבורנו. לאט לאט המצב הרפואי מתייצב, האנטיביוטיקה החזקה עושה את עבודתה במלחמה בחיידקים המזהמים, הרופאים מצליחים להפחית את אחוז החמצן בהנשמה וזה דבר טוב שכן חשיפת הראות לחמצן באחוז גבוה אמנם עוזרת לנשימה אך יש לה השפעה מזיקה לריאות בטווח הארוך.

לאט לאט מחלחלת ההבנה, מצבה הרפואי של עופרי הקטנטונת שלנו מוגדר דה פקטו כ״קריטי אך יציב״, וזה, קוראים יקרים, דבר שמאוד קשה להתמודד איתו נפשית. עולות וצפות שאלות כמו: האם להקשר אל הקטנטונת?, שכן המצב כל כך שביר ואי אפשר לדעת מה יקרה, מה אנחנו כהורים יכולים לעשות בכדי לסייע? איך מתמודדים עם סיטואציה מורכבת כל כך? ועוד שאלות רבות וכל כך מעט תשובות.

הכמיהה לחדשות טובות בהגיעי בבוקר למחלקת טיפול נמרץ היא אדירה, ובוקר אחד אכן דבר כזה קורה, ״התחלנו כלכלה לעופרי, מהיום נתחיל לתת לה מהחלב השאוב דרך הזונדה, נתחיל מ-5 מ״ל ולאט לאט נעלה״

חלפה לה כחצי שעה מאז אישתי נכנסה דרך דלתות חדר הניתוח, אני ממתין בחוץ במתח נוראי, כל דקה שעוברת נראית כנצח. לפתע נפתחת הדלת, עגלה מוזרה למראה עליה מעין אינקובטור נדחפת על ידי אחות, לצידה רופא שידיו בתוך האינקובטור, אוחזות במנשם יד ( אמבו ), ואני חושב לעצמי: מה זה אומר? זה טוב? זה רע? , אין יותר מידי זמן למחשבות מכיוון שמיד אני שומע את האחות שואלת אותי: ״אתה האבא?״ ״כן״ אני עונה, ״מזל טוב! נולדה לך בת, בוא איתנו".