מהרגע שהרדימו לי אותה בידיים ועד הרגע שיצאנו מהבית חולים לא הפסקתי לבכות. בכי של אמא שאיבדה שליטה, בכי של אמא שלא יכולה לעזור לגוזל שלה, שלא יכולה להפסיק את הכאב ואת החווייה הנוראית, בכי שכואב את הכאב שלה ואת הכאב שלנו כמשפחה, בכי שכואב את כל המשפחות שאיבדו את ילדיהם או שעברו חוויה של…

הלכתי לגברת שם ארוך, שתרגיע אותי אחרי הבדיקת מי שפיר. חשבתי שזה מתפקידה. (למי שלא עוקב גברת שם ארוך זו הרופאת נשים שלי- יש לה שם באמת ארוך, קשה לי לזכור אותו כי הוא רוסי להפליא, אז נתתי לה כינוי שאוכל לזכור: גברת שם ארוך). היא ממש לא הרגיעה. בעיקר היתה עסוקה בלהדפיס לי ניירת…

משום מה כשאת נכנסת להריון את הופכת להיות נחלת הכלל, מעין רכוש ציבורי. כל אחד שעובר לידך מרשה לעצמו להעיר, לגעת בבטן, לחדור לפרטיות והכל בשם ה"דאגה לרווחתך". ככה כבר קיבלתי השבוע כמה הערות נחמדות מהסביבה: "התנפחת", "השמנת בבטן", "גדלת", "וואוהו, איזה חזה"…. ועוד רבות וטובות. כן, כן. אמיתי. לא המצאתי כלום. לא יאומן.

בקיצור מה אני אגיד לכם- קשה לי עם כל הצילומים האלו- אני לא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב, לא אוהבת לביים תמונות, פשוט לא אוהבת. אבל בסוף כשזה הזכרון- זה זכרון מדהים. באיזשהו שלב נשברתי. העייפות הרגה אותי. ניקי עמדה כמו נץ, צילמה, עבדה, היתה אנרגטית להפליא ואני כמעט נרדמתי. טירוף…