לא יודעת מה נסגר עם בעלי בסופשבוע האחרון, באמת שלא ברור לי. אבל בכל פעם כשאני מביאה את אחת מהן לסלון הוא שואל "מי זאת?" הן תאומות זהות, כן, אבל יש ביניהן הבדלים, באף, בעיניים, בחיוך, אפילו בקול, ואני אומרת שגם בריח. כבר אתמול כשהיינו בדרך חזרה הביתה מההורים של בעלי , אני ישבתי מאחור עם הבנות והוא ויובל ישבו מקדימה והוא נהג. נוגה קשקשה ואמרתי לו "איך היא למדה לקשקש" אז הוא אומר לי "מה, מיה מקשקשת כל הזמן". אז אמרתי לו "אבל זו נוגה" והוא אמר "אבל זה נשמע כמו מיה"..

מיה ונוגה כמעט בנות 4 חודשים. עם יובל התחלתי ב4 חודשים בדיוק עם הטעימות, אני בעד לחשוף אותם מוקדם יותר כדי לפתח הרגלי אכילה טובים למרות שבמקרה של יובל זה לא ממש עזר, הילד אנטי אוכל. איתו הטעימות לא הלכו בצורה כל כך חלקה, לקח לו זמן להתרגל למוצקים. בעלי קנה אתמול בננות והחלטתי היום לנסות עם הבנות טעימות. מזה שבוע וחצי הן אוכלות את הידיים שלהן בתיאבון רב אז למה לא לחשוף אותן לטעמים במקום הג'יפה של ידיים מזיעות?

אין, הילדות האלה ממיסות אותי. המהירות שבה הן נכנסו לי ללב, אין דברים כאלה. אולי בגלל שעכשיו בניגוד ללידה הראשונה אני יותר בשלה לאימהות, יותר מוכנה, יותר שלווה ויותר יודעת שיהיה בסדר ושהן יגדלו ושהכל עובר יחד עם הקסם הזה שיש בגידול תאומים שרק אמהות לתאומים מבינות. הביחד הזה שלהן שהוא גם לחוד, זה שהן בנות 3 חודשים וקצת וכבר מתקשרות איתנו והאחת עם השניה, נוגעות ומקשקשות, וצוחקות מכל הלב איך שהן רואות אותנו, נהיו תינוקות.

אתמול בערב החלטתי לצאת קצת. להתאוורר. כבר כמה זמן אני מרגישה שחסר לי משהו לנפש. שמשהו בי רוצה להתפתח, להגיע רחוק יותר, ללמוד, להכנס פנימה, להתחזק ומשם לצאת החוצה ולגדול עוד קצת. איפשהו נכנסתי לסחרור של שגרה סביב הבנות והילד והבית והעבודה למרות שאני רק 3 חודשים אחרי לידה של תאומות (מי זוכר?) והייתי צריכה קצת לעצור את המרוץ המטורף הזה, לקחת אויר, לנשום ולהוריד הילוך. לפעמים עצירה היא לא בהכרח רעה.