נורא חששתי מהרגע הזה שבו בעלי יגיד לי "מחר אני הולך לעבודה" ואתמול זה הגיע. בתכלס אני מרגישה קצת יותר טוב, מתאוששת, הניתוח מגליד ממש יפה למעט איזו ג'ולה שיש לי בצד שמחר אלך לבדוק וגם התנועתיות שלי השתפרה באופן משמעותי. אבל עדיין. יש איזושהי חרדה מלקפוץ למים ולהיות איתן לבד. נכון שהן ילדות…

[fusion_builder_container hundred_percent="yes" overflow="visible"][fusion_builder_row][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"] איך הזמן עף כשנהנים! הקטנצ'יק שלי כבר לא כל כך קטנצ'יק. כבר בן 4. ילד. לא תינוק. כאילו רק אתמול ילדתי אותו. אבל הוא בן 4. וגם אני אמא בת 4.…

אפשר לנשום לרווחה. בערך. חזרנו מהסקירה השניה לפני כשעה, אני עדיין בהיי. ראיתי את החמודות שלי ממש ברור! הגעתי מלאת חרדות וחששות ועם כל מיני סרטים בראש ולשמחתי והקלתי הרבה הכל היה פרפקט לדברי הרופא.

ביום חמישי התקיימה מחאת צעדת העגלות במספר מוקדים ברחבי הארץ. לפניכם סיכום ותמונות.