אני מנסה להיות בשליטה כל הזמן, בורחת למקומות שגורמים לי אושר- אימהות, עבודה ועזרה לאנשים. זה ממלא אותי ונותן לי לעיתים תחושת ערך מוסף עילאית. אבל משהו חסר לי- חסרה לי אהבה זוגית. אני כל כך כמהה להרגיש, לחיות וליהנות מההוויה ולא לרוץ במירוץ החיים ללא עצירה. אבל אני מוצאת את עצמי כל הזמן שמה ברקסים בלי להתכוונן. אני רגילה שמחזרים אחרי, אבל זה לא מעורר בי כלום. חיזוקים שיטחיים הם מקסימים, אבל לא מעוררים בי רגש. האם אני כל כך נוקשה? האם אני מחפשת משהו שלא קיים…..?

אני כל כך כמהה להרגיש ולחיות וברגע שזה כן קרה לי, הרגשתי כמו סיר רותח שצריך מיד להתקרר, כי המים מתחילים לזלוג החוצה וזה קשה לי מלהכיל. יריתי בפניו את כל פחדי, אולי מתוך כוונה להבריח ואולי מתוך רצון ל"בחון" האם הוא יצלח לעקוף את המגננות ולהישאר. הוא ברח. ברח לעולמו. למה לו לשאת תיקים של מישהי אחרת? יש לו מספיק משל עצמו.

ואז יום אחד את פוגשת גבר חמדמד, שאינו מפחד ממשחקים או מצבי רוח. הוא מתמיד להתקשר ומראה שהוא כאן להישאר- ואז את מתאהבת! את מתאהבת בהתמדה, את מתאהבת בביטחון ואת מתאהבת בודאות לקשר זוגי. בעצם, כל הגברים שעל פני השטח, נראו שווים כי הם מאתגרים: משחקים חום וקור , "בואי תנחשי למה אני מתכוון" ועושים ו"יברח" אחרי 5-6 דייטים רצופים כי זה כבר "מלחיץ",

יצאתי מהנישואים האלה רגע לפני נפילה, רגע לפני נפילה מצוק גבוה. כשאתה נמצא בזוגיות ובמשפחתיות עם מישהו שרק מתלונן, שהכל לא בסדר ושהמירמור הופך לחוסר שביעות רצון תמידית, אז משהו התקלקל שם בדרך. יכולתי להשקיע ולהיות האישה הסקסית, היוזמת , המבשלת. אבל בחרתי שלא! כעסתי שדורשים ממני לעשות דברים שלא באים ממני. אני חצי שנה גרה לבד ועושה הכל בעצמי והיום יש לי הרבה יותר זמן גם למצוא את רגעי ההתפנקות. שם בבית ההוא- קמלתי. זעקתי שיצילו אותי ואף אחד לא בא. לרגע כבר התחלתי להאמין שרק אני לא בסדר..! למה אני לא משקיעה ומפנקת?? טור אישי חדש וחושפני.