הפלתי כאן פצצה מקודם, אני בהריון! אבל מי בכלל חושב על זה?! אני עוד שקועה בהריון הראשון ומוצפת בזכרונות מוחשיים וגם כשאני מנסה לא להיזכר זה בלתי נמנע וזה סוחף. אז זאת אני, מייצרת חיים חדשים ועדיין נוברת במוות, מודעת לזה שאני חייבת להתחיל לשחרר את זיו ואת הזכרונות הטובים והפחות טובים ממנו ולהתחיל לקבל את ה.

עכשיו כמעט חצי שנה אחרי, האסימונים מתחילים ליפול, משהו מתחיל להתעכל בתהליך החשיבה שלו והוא מבין וגם לו קשה ותינוקות בני גילך עושים לו צביטה בלב והוא מודה בזה… ואני יקירי, הסיפור שלי הוא אחר לגמרי!

לבי נחמץ, נכשלנו. ובעצם למה אני רושמת את הפוסט הזה? השעה עכשיו 00:49, קצת לפני שינה ואני בדרכי למיטה, מגניבה מבט לחדרו של זיו (המכונה כיום ״החדר הקטן״) ושם אני רואה את פונצ׳ה שלי, לבדה בחדר שרועה על הרצפה והדמיון לוקח אותי למרחקים…

כמה שחיכיתי לרגע שבו אוכל להניח אותך על חזי, בחיקי שתוכל להתרפק עלי לאחר שתאכל ממני בפעם הראשונה ונקשר אחד לשני לנצחים זה לא קרה

אם חשבתי שלמדתי משהו מהתקופה הנוראית הזאת בחיי זה שאסור לצפות! ארבעה וחצי חודשים אחרי שאיבדנו את זיו ואני שוב מעיזה לצפות ועוד להריון חדש ואז מתאכזבת שהוא לא מגיע!!! מה לא למדתי כלום?!? לא תצפי-לא תתאכזבי אבל הרחם שלי מסרבת להבין.

כל הבגדים שקנינו נפתחו מהאריזות יום לפני שזיו מת ברחם! עוד הרגשתי אותו, פתחנו הכל ומיינתי לכביסות כדי שהכל יהיה נקי כשנחזור מבית החולים. זה תמיד מדהים אותי איך בתפישה שלי אף פעם לא תיארתי לעצמי שמשהו כזה טרגי יכול לקרות לנו! גם אם ציקצקו בלשון כשסיפרתי שהעגלה כבר בבית מורכבת ממתינה לו בחדר, השבתי שהכל שטויות ושאני לא מאמינה בזה!!!!

                                   17/3/13 זיו בעוד שבוע חל חג הפסח. האביב כבר כאן, הפריחה בעיצומה ויש ניחוחות של התחדשות באויר.. אתמול אחרי שאבא ואני טיילנו בטבע, החלטנו שאנחנו נוטעים עץ, עץ לימונים.  בהריון איתך אהבתי כל כך חמוץ ושתיתי המון לימון […]

"שם אתה תמיד, כל מה שתרצה, רק תבחר", כך אומרת היא ואתה שואל: "מה עוד אפשר מה שלא הייתי בטח לא אהיה"…

אחרי כמה ימים ששיחקתי אותה אמיצה וחזקה, היום אני בבית בוכה בקולי קולות, שבורה ומחכה שהיום הנוראי הזה יסתיים ואקום לבוקר הבא.