-"אני חושבת שהתבלבלתם בילדה" אמרה לי זוהרה, כאשר זימנה אותי לשיחה אישית לאחר ארוחת הצהריים. ישבנו בחדר האירוח, על מזרון מוקף כריות רקומות בסגנון הודי. -"כרמל נראית במצב הרבה יותר קשה מנעמה. הא בודדה, אין לה קשר עין (אפיון אוטיסטי) והיא מנותקת מכם רגשית." זוהרה לקחה הפסקה, כדי לבחון את הבעת פניי והמשיכה : -"האמת כשרואים עד כמה את מחוברת לנעמה ואיך את מזניחה את שתי הבנות האחרות שלך, שאחת מהן רק בת שמונה והשנייה עדיין תינוקת – זה קצת מפחיד."

מוכה מהניסיון שכשל, אני שולחת באליה מבט מתחנן, מתפללת שהניסיון הבא יצליח אך אליה בשלב הזה מחליפה את חיוכה הנהדר במבט חמור סבר ומסבירה לי: -"את מבינה? אף פעם אל תתני לה שום דבר בלי שתבקש. גם כשאת מנדנדת אותה בגן משחקים על הנדנדה, תעצרי באמצע ותמתיני עד שתסמן לך שהיא רוצה להמשיך. תכווני את ראשה אלייך ותגידי לה לאט וברור :"א מ א ע ו ד !" – כך שתחזור אחרייך . אני מהנהנת בראשי, מוכנה ומזומנה ללמוד כמה שיותר מהגורו החדש שיציל את ביתי, אך אליה מעיפה מבט בשעונה ומסיימת בקול סמכותי את המפגש : -"הזמן שלנו נגמר , נפגש בשבוע הבא."

-"לא הבנת" היא פוסקת, "זה לא שלא אכפת לה מהילדה, היא פשוט מתכוונת שנעמה לא בסכנת חיים. הבנת?" אני מישירה את אישוניי המופתעים אל תוך עיניה הירוקות הטובות של לידיה ולא מוצאת בהן טיפת דופי. -"מה קורה פה?" אני צועקת בלי מילים. "העולם השתגע?" ההבנה הכואבת מכה בי : "אז ככה הם נראים ההורים של הילדים הגדולים? כנועים? מוותרים?" באותו הרגע נשבעתי שלעולם לא אכנס למעגל הזה. אני אראה להם! נעמה תצא מזה!

הרבה אנשים שואלים אותי : "מה הרגשת מיד אחרי שקיבלת את האבחון?" אני זוכרת בבירור שהתחושה הראשונה הייתה- יציאה למלחמה- בנאיביות גדולה האמנתי שאצליח להיות האמא שהוציאה את ביתה מהאוטיזם. התחושה הבאה הייתה עצב גדול של אלו שיודעים שחייהם השתנו לבלי היכר ונדמה כי לעולם לא תהיה להם שוב סיבה לחייך ..