[fusion_builder_container hundred_percent="yes" overflow="visible"][fusion_builder_row][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"] הייתי בטוחה שעם כל זה שנוגה ומיה הן ילד "שני שלישי" , אני פחות אתרגש מכל מה שקורה איתן. שמעתי מהרבה חברות שלי שבילד שני את לא מתרגשת כבר, אבל טעיתי…

יש לפעמים רגעים כאלה בתוך כל השגרה המטורפת שבה אני חיה לאחרונה, שאני מסתכלת ואומרת, וואלה, לא צריך יותר מזה כלום. אתמול היו כמה כאלה. הראשון – מיה ונוגה ישבו אחת מול השניה, קשקשו, קיווצ'צ'ו ושלחו ידיים. יובל בא ונשען לידן תוך כדי שהוא מדבר איתן בקול רך ועדין, הצלחתי לתפוס את שלושתם בתמונה המדהימה…

אני לא מאמינה שאני כותבת את הפוסט הזה, תכננתי לכתוב אותו עוד שנה, שנה וחצי , אבל הנה. זה קרה. בהחלטה ממש ממש ספונטנית שעד לפני 3 ימים בכלל לא עמדה על הפרק. עוד יומיים נוגה ומיה בנות 5 חודשים. כרגע אמא שלי עוזרת לי איתן כשהיא יכולה – 3-4 פעמים בשבוע, באה לכמה שעות…