באמבטיות גדושות קצף-גילוח היינו מושיבים אותה, מחליקים את הקצף על גופה, מדגדגים, מקרצפים ותוהים אם הפעולות הללו מסייעות להפיג את הרתיעה החזקה שחשה מכל סוג של חומר ומירקם. אחד הדברים המעניינים שגיליתי על נעמה באותם ימים, הייתה העובדה שכדי להצליח להגיע אליה, יש משמעות לא רק למגוון החומרים שהבאנו אלא גם לכמויות שאנו משחררים. באחד מהטיפולים צפיתי בסטודנטית אשר תכננה להכניס לחדר באותו היום צבעי-ידיים. היא שמה כמות קטנה של צבע בקצה הדף, הגישה לנעמה מכחול וחיכתה. נעמה לא הגיבה. בהיסוס מה החדרתי פתק מתחת לדלת :"שימי הר של צבע".

-"אני חושבת שהתבלבלתם בילדה" אמרה לי זוהרה, כאשר זימנה אותי לשיחה אישית לאחר ארוחת הצהריים. ישבנו בחדר האירוח, על מזרון מוקף כריות רקומות בסגנון הודי. -"כרמל נראית במצב הרבה יותר קשה מנעמה. הא בודדה, אין לה קשר עין (אפיון אוטיסטי) והיא מנותקת מכם רגשית." זוהרה לקחה הפסקה, כדי לבחון את הבעת פניי והמשיכה : -"האמת כשרואים עד כמה את מחוברת לנעמה ואיך את מזניחה את שתי הבנות האחרות שלך, שאחת מהן רק בת שמונה והשנייה עדיין תינוקת – זה קצת מפחיד."

מוכה מהניסיון שכשל, אני שולחת באליה מבט מתחנן, מתפללת שהניסיון הבא יצליח אך אליה בשלב הזה מחליפה את חיוכה הנהדר במבט חמור סבר ומסבירה לי: -"את מבינה? אף פעם אל תתני לה שום דבר בלי שתבקש. גם כשאת מנדנדת אותה בגן משחקים על הנדנדה, תעצרי באמצע ותמתיני עד שתסמן לך שהיא רוצה להמשיך. תכווני את ראשה אלייך ותגידי לה לאט וברור :"א מ א ע ו ד !" – כך שתחזור אחרייך . אני מהנהנת בראשי, מוכנה ומזומנה ללמוד כמה שיותר מהגורו החדש שיציל את ביתי, אך אליה מעיפה מבט בשעונה ומסיימת בקול סמכותי את המפגש : -"הזמן שלנו נגמר , נפגש בשבוע הבא."