כבר כתבתי פה שלפני 4 וקצת חודשים בן דודתי נפטר ממחלה קשה, קצת אחרי שחגג יום הולדת 34 שבו הוא שכב בבית חולים ללא יכולת לתקשר עם הסביבה חמרות שכל המשפחה המורחבת שלי הגיעה כדי לשבת איתו ולעודד אותו בתקווה שיקרה נס והוא יחזור לעצמו אך לצערי זה לא קרה..

אין מה לומר, עבר עלי אחד מסופי השבוע ההזויים יותר שעברו עלי בכלל.. אושפזתי ביום חמישי האחרון בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק. כפי שכתבתי ברשומה הקודמת הופתעתי מאוד לטובה מהיחס החם, האנושי והשירותי של הצוות. אמנם כל בנות המחלקה היו בנות המגזר הדתי- חרדי אבל עדיין, היה שם משהו מוזר שככל שניסיתי לעכל את…

אחרי 10 דקות הם יצאו. הפנים שלו היו אטומות. שלה כבר היו אדומות ואחרי שניה וחצי היא התפרקה בבכי וחיבקה אותו. נקרע לי הלב באותם הרגעים, החזקתי את עצמי שלא לבכות גם. ידעתי בדיוק מה קרה. אין דופק. אחכ שמעתי את האחות ניגשת אליה ומנחמת ואומרת שזה קורה הרבה יותר ממה שהיא חושבת ושבסוף נקלטים.…

אתמול יצאנו להסתובב עם חברים עם הילדים. יובל היה במשך 3 שעות עם אותו טיטול. קצת לפני שיצאנו חזרה הביתה בדקתי אם יש צורך בהחלפת טיטול, וראיתי שהטיטול די יבש למרות שהוא שתה די הרבה בשעות הללו. בדרך הביתה פתאום הוא החל לומר "קקי קקי" וממש להתפתל בכיסא ולבכות ואמרתי לו שעוד כמה דקות נגיהע…

היום היה פורים, טיילנו עם יובלי בגן בעיר, היו כל מיני הופעות, של יובל המבולבל ביניהן. אמנם היה עמוס ומאוד המוני אז בעלי הרים אותו על הכתפיים, ומהרגע שהוא קלט אותו על הבמה ואת הקול המעצבן שלו הילד היה מהופנט הוא ישב בשקט והיה מבסוט.. חיפשנו אותו לפיל חמוד וקטן, היתה לו הליכה של פינגווין…