הגעתי לגיל 30 ואני מתחילה להבין מה אני באמת רוצה- רוצה להיות נסיכה קסומה. כשאני חושבת על הגבר שאני רוצה עבורי, אני רוצה לדמיין עבורי את "האחד". את "ווסטלי" החתיך בביישנות שלו. שאין צורך להרשים או להתאמץ, לומר או לעשות את הדבר הנכון. משהו בפשטות של החיים מייצר לבד את הכימיה הנדרשת וגם אם לא נחליף מילה אחת ביננו, תהיה הבנה ברורה שנוצר משהו מיוחד. יש מיתוס שאומר שניתן לדעת תוך כמה שניות, משהו במבט בעיניים שנותן תחושה של בית. תחושה "שזה נכון". אני תקועה איפשהו בשנות השמונים המוקדמות, כשסרט קאלט כזה השאיר בי חותם גם לעשורים שבאו אחריו. איפה הגברים האלו היום? אני לא צריכה אלפי מחזרים שמדברים אלי במילים יפות. אני צריכה מישהו אחד אמיתי שיעורר בי רגש. גבר יכול להקסים אותי בהחלטיות שלו , שלקסיקון המושגים שלו יהיה כנות, פשטות וגבריות. זה עושה לי את זה- מודה. נוסיף עוד קורטוב של "הישגים ואיכויות" ואני שם- שם לתת לבחור את הצאנס לקשר זוגי פוטנציאלי. אבל זה לא מספיק! זה לא מספיק כדי להשאיר אותי. לפעמים אני חושבת שאני ילדה קטנה שלא התפתחה. אני פשוט לא מסוגלת לבחור גבר לפי אמות ומדדים רציונליים. ניסיתי בעבר, לפי הסטטוס הנוכחי שלי, אתם יכולים להסיק שזה לא צלח. אומרים שבגילי, הבחירה של בן זוג צריכה להיות רציונלית. כל כך הרבה בנות מוקסמות מהארסנל שהגבר יכול להציע. אל תבינו לא נכון, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בדיוק מה שאני צריכה- אבל משום מה, הלב שלי לא משתכנע. כבחורה שבחירותיה בחיים הם די רציונליות, בענייני הלב, אני מבינה שאני צריכה להשאיר אותם ליקום. אני רוצה להאמין הי שם עמוק עמוק בתוך עצמי, שמחכה לי האחד שלי. האחד שיצבוט את ליבי. אני כל כך מבולבלת. מצד אחד צמאה לאהבה, לחום. מצד שני, לא מצליחה למצוא את הכפפה שלי. אני נפתחת ריגשית לגברים סתומים עם נכות ריגשית, משום מה, אני מצליחה לתקשר איתם, אני כנראה פחות מפחדת, כי מראש אין לזה שום סיכוי. אבל כשאני יוצאת עם גברים מדהימים, איכותיים, טובי לב, שלא משחקים משחקים, אני פתאום נאטמת. ניסיתי להסביר את זה לחברות שלי- אני באמת לא עד כדי כך מפגרת. אני לא אוהבת מאנייקים ובורחת מהטובים. אני כנראה נאטמת, כי אני מבינה שהקשר מוביל למסלול רציני ואני פשוט מבינה שזה לא מה שאני רוצה לקשר זוגי אידיאלי, אני רוצה להרגיש. כל קשר עם גבר מדהים ואיכותי שלא מתרומם, שובר אותי. שובר אותי שאני לא מעוניינת בבחור. מבעיתה אותי המחשבה שאולי אשאר לבד. כי עם הסתומים, לא באמת יש לי קשר.. אני מבולבלת ממאבקים פנימיים של חשיבה רציונלית- "מה נכון לי" לבין מה שאני באמת מרגישה. אבל שיחות אינטלקטואל לא באמת מייצרות בי רגש, הן מייצרות בי גירוי שכלי. הייתי נשואה לאחד כזה- מצליח. יופי, לא מחפשת מישהו להעריץ. שאמרתי שאני תקועה אי שם בשנות השמונים המוקדמות, לא התכוונתי רק לסרט. רוצה להיות עם מישהו שמרגיש לי בית. החוויות הפשוטות המשותפות של החיים, מישהו שישיר לי בספונטיניות שירים מטופשים בטלפון כדי לעודד אותי. כל הדברים האחרים, הם תפאורה. אז למה זה כל כך קשה? אני מסרבת להסתכל על אהבה כאל צ'ק ליסט או מירוץ. אהבה מבחינתי צריכה להיות תחושת רגש שנוצרת מכלום ומובילה אותך לעולם קסום. כי כשאני מאוהבת, אני מרגישה נסיכה- ממש נסיכה קסומה. אני מרחפת לי אל על. לא רוצה את כל הדייטים של ראיונות העבודה, שמנסים באופן מלאכותי להזרים שיחה מעניינת. קל לי לדבר עם כולם- על הכל ועל כלום. זה לא מה שאני רוצה! אני כל כך כמהה להרגיש, להתאהב, לאהוב. כל כך כמהה ל"קסם" . קסם באוויר שיהיה, כשאני והוא ניפגש. תהיה מבוכה , המבט המעמיק בעיניים יאותת ללב ואז תורגש החסרת פעימה. תמיד דמיינתי שה"אחד" שלי יגרום לי להרגיש נסיכה קסומה. כמו ווסטלי, היכרות קצרה, ללא שיח אלא רק תחושה פנימית שקיים משהו חזק יותר מהשכל. רגש כזה, לא שכלתני, יכול לנצח שדים, להערים מכשולים ולחצות כל גבולות היגיון. אני מאמינה בתוך ליבי, שדווקא רגש כזה, יכול להחזיק לנצח. כמו בסרטים