אני מנסה להיות בשליטה כל הזמן, בורחת למקומות שגורמים לי אושר- אימהות, עבודה ועזרה לאנשים. זה ממלא אותי ונותן לי לעיתים תחושת ערך מוסף עילאית. אבל משהו חסר לי- חסרה לי אהבה זוגית. אני כל כך כמהה להרגיש, לחיות וליהנות מההוויה ולא לרוץ במירוץ החיים ללא עצירה. אבל אני מוצאת את עצמי כל הזמן שמה…

אני כל כך כמהה להרגיש ולחיות וברגע שזה כן קרה לי, הרגשתי כמו סיר רותח שצריך מיד להתקרר, כי המים מתחילים לזלוג החוצה וזה קשה לי מלהכיל. יריתי בפניו את כל פחדי, אולי מתוך כוונה להבריח ואולי מתוך רצון ל"בחון" האם הוא יצלח לעקוף את המגננות ולהישאר. הוא ברח. ברח לעולמו. למה לו לשאת תיקים…

יצאתי מהנישואים האלה רגע לפני נפילה, רגע לפני נפילה מצוק גבוה. כשאתה נמצא בזוגיות ובמשפחתיות עם מישהו שרק מתלונן, שהכל לא בסדר ושהמירמור הופך לחוסר שביעות רצון תמידית, אז משהו התקלקל שם בדרך. יכולתי להשקיע ולהיות האישה הסקסית, היוזמת , המבשלת. אבל בחרתי שלא! כעסתי שדורשים ממני לעשות דברים שלא באים ממני. אני חצי שנה…