מצאתי את עצמי מספרת את סיפור הלידה ופטירה של זיו לחברה בטלפון תוך כדי שאני שומעת את התינוקות שלה בוכים דרך הטלפון ואני בכלל לא רציתי לספר לה.. בתחילת השיחה כשהיא שאלה אמרתי שאני מעדיפה שאם אני מספרת לה שזה יהיה פנים אל פנים ובכל זאת נגררתי לזה!

אחרי כמה ימים ששיחקתי אותה אמיצה וחזקה, היום אני בבית בוכה בקולי קולות, שבורה ומחכה שהיום הנוראי הזה יסתיים ואקום לבוקר הבא.

הוא מאחר. וזה אחרי שאני, כל כולי, על כל חלקיי, הצלחתי להגיע בזמן. ואז אני רואה משהו גבוה (כן, אמרו שהוא גבוה) שנראה די חתיך, מתקרב לעברי. ואז, כמו בפרסומת של חישגד ("נכון, לא תמיד תגשימי את כל החלומות שלך….."), מסתבר לי שמה שרואים משם, לא רואים מכאן. "אה…. את דורין?"

אז, כשהתרחשה התאונה, שאלו רבים, מי בלשונו ומי בהירהורי מחשבתו, אם ארצה להינשא שוב. יש משהו באופי האנושי, ואולי זה האופי הישראלי, שלא לומר הפולני – לרצות לראות אותנו, האלמנות, "מסתדרות" כמה שיותר מהר. לשאלה הזו, דאז, היו שני צדדים שמשכו כל אחד לכיוונו. הצד השכלי, הרי אני בסה"כ בחורה צעירה שהתאלמנה בגיל שרבים עדיין…