בתקופה הראשונה, של ההריון, ועד שיהלי הגיעה לגיל שנה, תיעדתי בכתב את כל מה שעבר עלינו, מהחשש שאשכח, ובדיעבד אני מבינה, שבצדק. מיד אחרי התאונה, כתבתי לה: "אנחנו נשארנו כאן, עם השאלות והתהיות. אבל החיים שלנו זה כמו ליפול לאמצע סיפור, מבלי לדעת את התחלה ואת הסוף, וחבל לי שאת צריכה להבין את זה כבר בבטן. את בטח תגדלי ותשאלי שאלות, אבל לא יהיה לי כל-כך מה לענות לך, בגלל שגם אמא לא מבינה למה מישהו כ"כ צעיר צריך להפוך לאבא מתחת למצבה טריה, אמא לא תמיד יודעת הכל….".

הוא מאחר. וזה אחרי שאני, כל כולי, על כל חלקיי, הצלחתי להגיע בזמן. ואז אני רואה משהו גבוה (כן, אמרו שהוא גבוה) שנראה די חתיך, מתקרב לעברי. ואז, כמו בפרסומת של חישגד ("נכון, לא תמיד תגשימי את כל החלומות שלך….."), מסתבר לי שמה שרואים משם, לא רואים מכאן. "אה…. את דורין?"

אז, כשהתרחשה התאונה, שאלו רבים, מי בלשונו ומי בהירהורי מחשבתו, אם ארצה להינשא שוב. יש משהו באופי האנושי, ואולי זה האופי הישראלי, שלא לומר הפולני – לרצות לראות אותנו, האלמנות, "מסתדרות" כמה שיותר מהר. לשאלה הזו, דאז, היו שני צדדים שמשכו כל אחד לכיוונו. הצד השכלי, הרי אני בסה"כ בחורה צעירה שהתאלמנה בגיל שרבים עדיין לא נישאו כלל. והצד השני, הרגשי…