שאלתם אותי למה זה קרה, למה אתם צריכה לגדול במשפחה כזו, מפורקת. לגדול לאמא חד הורית, להורים שבחרו לפרק את המשפחה לשניים. לאבא שלא מספיק נמצא שם, כמו שהייתם רוצים.
למה, במקום להתלבט בהתלבטויות של ילדים אתם צריכים להתלבט מה לומר לאבא? למה, אתם לפעמים צריכים לעזור לאמא שלכם לדעת.. ולהחליט על כל מיני החלטות קטנות? למה אתם צריכים לשמוע על כל מיני דאגות.
למה אנחנו לבד…, למה אמא יום אחד תהיה עם אדם אחר, שלא הביא אתכם לעולם.. וזה יהיה מסובך ואולי מוזר? למה יש לכם אמא שלא הולכת לדייטים.. אמא לוחמנית שלא תיתן לילדייה לכאוב ורק תגרום להם לשמחה?
ולמה זה ככה?? למה זה שונה? ואחר? אז שתדעו, שגם אני שאלתי את זה. ורציתי לספר לכם ילדיי האהובים, שהכל מדויק.
זה מדויק כמו כמות המים והקמח שצריך לשים בלחמניות שעשינו אתמול. כמו כמות המים שלימדתי אתכם למזוג בעדינות לעציץ הסחלבים שלי. מדויק כמו ציור. כמו דרך שרוצים להגיע איתה.
למה?
כי כנראה בשביל מי שאתם תהיו, אתם צריכים לעבור בכל מיני מקומות. כנראה הנפש שלכם צריכה להתמודד עם בדידות, ושוני, ושבר, וכאב ופרידות. כן, ככה זה. לפעמים הנפש שלנו צריכה לפגוש תהומות מכל מיני סוגים. זה כדי ללמוד דברים על עצמכם. זה כדי לגדול, כדי להיות מי שאתם. הילדים המיוחדים השלי, המהממים, הטובים. כמו שגם אני צריכה לעבור את כל הדרך שלי, וכמו אבא שלכם. וכמו שכל אחד צריך.
וגם לי זה קשה, לפעמים נורא. כי להיות אמא זה לא קל, ולהיות אמא-חד- הורית זה עוד יותר לא קל, וסוחט. ומפיל. ומלא באשמה. אבל זה בסדר שזה קשה. זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה לא אומר שאתם נשברים, או אני נשברתי.
מה זה אומר? שזה סוג של דרך.
ובואו ננסה להאמין שזה מדויק, שיש לזה משמעות. שזה מדויק כמו שורה של יהלומים קטנים שכמות הכאב, וההתמודדות, וההצלחה והנפילה, והלבד והביחד, והטוב והרע הזה, ומה שמתוק, ומה שמר עד כאב, מביא אותנו להיות בדיוק מי שאנחנו, יקיריי.
אוהבת אתכם הכי בעולם… אמא