[fusion_builder_container hundred_percent="yes" overflow="visible"][fusion_builder_row][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"]

אני חושבת שאפשר לומר שאני אמא די "קולית" ולא נלחצת. אבל כשזה מגיע לילדים הקטנים שלי ולרופאים ופגיעות וכאלה, אני הופכת לחרדתית.

שלשום יצאתי לפגישת עבודה, בעלי נשאר עם הילדים בבית. רק הגעתי והתמקמתי ואז טלפון מבעלי – נוגה פתחה את הגבה, תבואי. והוא אמר את זה בטון רגוע ואדיש ואני שומעת את הילדה צורחת בהיסטריה ואני מרגישה את הבטן מתהפכת לי מבפנים ושואלת אם היא בסדר, הוא אמר שכן, אבל צריך כנראה מיון..

טסתי הביתה, ראיתי את הילדה מרוחה עליו, תודה לאל לא נורא כמו שהוא תיאר, עם חתך של סנטימטר בערך בעפעף, אזור בעייתי בהחלט.

נסעתי איתה למוקד, הרופא שם אמר שכדאי לעשות תפר כי זה אזור שלא נסגר כל כך טוב וכדי להקטין את הצלקת שתשאר עדיף תפרים ומיון. אז לקחנו הפניה למיון תוך כדי שאני מעכלת את המילה "תפרים". הכוונה להכניס מחטים לעור העדין של התינוקת שלי.. כולי הצטמררתי והתחלתי להחליף צבעים.

אני לא מפחדת ממחטים, אחרי שבהיריון של התאומות הזרקתי קלקסן (מדללים) , בוקר וערב, ואחרי 5 אשפוזים שבהם דקרו אותי בכל מקום אפשרי, כבר למדתי להיות אדישה למחטים, אבל כשמדובר בילדה הקטנה שלי, הכל הולך לאיבוד. התקשרתי לאמא שלי שבדיוק סיימה לעבוד וביקשתי שתבוא להיות איתי.

הגענו למיון ילדים באסף הרופא, לא התרשמו ממנה במיוחד, ואמרו לנו להמתין. אחרי שעה וחצי קראו לנו לרופא שאמר ללכת למחלקת עיניים בשביל שרופא עיניים יסתכל ויחליט אם לתפור או להדביק. אני בהתחלה קצת נלחצתי כי לא בא לי שישאר לה פנס בגבה . הלכנו למחלקת עיניים. הרופא וידא שהכל בסדר, ואמר לי שהוא רק ידביק לה וישים פלסטר פרפר כי בשביל לתפור אותה הוא צריך להרדים ובשביל צלקת קטנה חבל לקחת סיכון. פה כבר הסכמתי איתו.

שמו לה את הפלסטר יחד עם דבק ואחרי עוד קצת בירוקרטיה השתחררנו הביתה.

עדיין קצת נפוח לה באזור של הגבה, אבל היא בסדר גמור. אני מודה על כך שהמכה לא קרתה סנטימטר נמוך יותר, אחרת הראיה שלה היתה עלולה להפגע.

זה קרה בזמן שהיא השתוללה עם אח שלה במיטה בחדר שלו, וקפצה איתו ואז נפלה כנראה על הקצה של השולחן כתיבה שלו (היא גם הראתה לי אחר כך איפה קיבלה את המכה), ונפלה ממש על השפיץ.

[/fusion_builder_column][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"]

אז למדנו מזה. לא לתת להם לשחק מחוץ לשדה הראיה שלנו, לא להתעלם מצעקות או צהלות או כשיותר מ-2 דקות לא שומעים אותם כשהם בחדר.

הפעם זה הסתיים בפרפר קטן וצלקת ליד הגבה. להבא נקפיד יותר..

 [/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]