הסוף, רבינדרנת טאגו 7/5/13.
בא זמני ללכת, אימא; אני הולך.
כשבחשכה החיוורת של השחר הבודד את מותחת
זרועותייך לתינוקך במיטה, אז אומר "תינוק איננו
כאן!"- אימא, אני הולך.
אני אהפוך למשב אויר עדין ואחבק אותך
אני אהיה אדוות המים כשתרחצי, ואנשק אותך
אנשק אותך שוב.
בלילה הסוער, כשהגשם נוקש על העלים את
תשמעי אותי לוחש במיטתך, וצחוקי יבזיק עם
הברק דרך החלון הפתוח לתוך חדרך.
אם תשכבי ערה, חושבת על תינוקך עד מאוחר אל תוך
הלילה, אשיר לך מהכוכבים, "שני אימא, שני".
קרן ירח טועה אגניב מעל מיטתך,
אשכב בחיקך בשנתך.
אני אהיה לחלום, ודרך החרך הצר של
עפעפייך אחמוק אל תוך מעמקי שנתך; וכאשר
תתעוררי ותביטי סביבך מבוהלת, כמו נצנוץ הגחלילית
אחמוק אל תוך החשיכה.
כאשר, בפסטיבל פוז`ה, ילדי השכנים
יבואו לשחק ליד ביתך, אמס אל תוך צלילי
החליל ואפעם בליבך כל היום.
דודה יקרה תגיע עם מתנות-פוז`ה ותשאל "היכן
תינוקנו, אחות?". אימא, את תאמרי לה ברכוּת, "הוא
באישוני עיני, הוא בגופי ובנשמתי".
נתקלתי בשיר הזה שנכתב ע"י הפילוסוף טאגור, שהוא האסייתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות, בבלוג של מישהי שאיבדה את שני בניה התאומים בלידתם. כמה עוצמה יש במילים האלה.
אני כל הזמן כותבת מנקודת המבט שלי כאמא שאיבדה אבל השיר הזה שינה אצלי את כל ההשקפה, לפעמים אני כל כך מרוכזת באובדן שלי ששכחתי שגם הוא איבד אותי.
זיו איבד אותי, איבד אמא.