כבר כתבתי פה שלפני 4 וקצת חודשים בן דודתי נפטר ממחלה קשה, קצת אחרי שחגג יום הולדת 34 שבו הוא שכב בבית חולים ללא יכולת לתקשר עם הסביבה חמרות שכל המשפחה המורחבת שלי הגיעה כדי לשבת איתו ולעודד אותו בתקווה שיקרה נס והוא יחזור לעצמו אך לצערי זה לא קרה.
אנחנו משפחה עירקית, חמה, מאוד מלוכדת ומאוד קרובה. לאמא שלי יש 3 אחיות ואח ולכל אחד 3-4 ילדים כך שאנחנו חמולה קטנה. בכל חג כולם נפגשים, גם אם ארוחת הערב מתקיימת במקום אחר, כולם מגיעים אח"כ למרכז ההתכנסות הראשי עם הילדים ונשארים לחגוג עד 1-2 בלילה.
היום חגגו אצל אמא שלי יומולדת 15 לאחותי הקטנה, כולם הגיעו. פעם ראשונה מאז הפטירה שלו שכולם הרשו לעצמם להיות קצת יותר אופטימיים ואפילו לחייך קצת. כשהוא הלך, משהו מאיתנו הלך איתו. הוא היה הנכד הבכור, אדם עם המון שמחת חיים שהיה מתסיס את העניינים וגורם לכולם להתחיל להשתטות ולהשתגע בכל מפגש משפחתי. ופתאום הוא הלך והוא כל כך חסר. כאילו רק אתמול היה ראש השנה וישבנו יחד עם כולם ודיברתי איתו על שדרוג הפלאפון שלי ועכשיו הוא לא פה.
כשהייתי אצל אמא שלי הלכתי לחדר להניק את נוגה,ישבתי איתה, ואז אחד מבני הדודים שלי השתולל עם אחותי וכולם התחילו לצחוק צחוק גדול ומשחרר , וישבתי בחדר וחשבתי לעצמי שהנה זו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שכולם מרשים לעצמם לצחוק. ועדיין , זה לא נתפס ואיך זה שהוא לא שם, במרכז העניינים , מתסיס את כולם ומעביר את האש של הצחוקים לסבתא שלי שהיתה מתעצבנת ממנו כל פעם ורבה איתו וכולנו היינו יושבים מסביב ונשפכים מצחוק. והוא לא היה שם והוא היה חסר.
בשבועיים האחרונים של ההריון של מיה ונוגה, הוא כל הזמן היה מופיע לי בחלומות. אומר לי שיהיה בסדר, פעם אחת אפילו ראיתי אותו עם שתי תינוקות.
ביום שהחלטנו על השמות – מיה ונוגה, התקשרתי לאמא שלי לספר לה, היא היתה עם אחותי ברכב, והיא אמרה שאחותי סיפרה לה באותו הבוקר שהיא חלמה שהוא מביא לה תינוקת ואמר לה "הנה מיה". לפני שמישהו ידע שזה השם שלה.
ועדיין , הוא בא אלי לפעמים בחצי חלום, רגע לפני שאני נרדמת, מחייך אלי ונותן לי תחושה שהוא פה ושהכל יהיה בסדר.
ואני חושבת על כך שאוטוטו מגיע חג הפסח, שוב מפגש משפחתי שכולם מגיעים, ושוב הוא לא יהיה. ושוב יהיה עצב מהול בשמחה. הוא כבר לא איתנו.
עברו 4 חודשים וזה עדיין לא נתפס. יש תחושה שזה סתם. שאני ארצה להתקשר אליו ולתאם איתו שנפגש והכל יהיה בסדר.
עמוד הפייסבוק שלו עדיין פעיל והפך למעין קיר זיכרון שקורע לי את הנשמה כשאני כן מעיזה להכנס לשם. ולפעמים יוצא שהפייסבוק מקפיץ אותו לראש רשימת החברים שלי כאילו הוא שם עדיין או שיוצאת לי הודעה של "שלחי לו הודעה" , הפייסבוק מזכיר לי לשמור עח קשר.
הגעגוע תוקף ככה פתאום, בלי להודיע, פתאום שיר ברדיו או מישהו שמזכיר אותו ואז הכל צף ועולה.
אני יודעת שהוא איתנו, מרגישה אותו לא פעם, הוא בסדר. ואיך שלא הופכים את זה זה לא נתפס שהוא לא פה וזה כל כך לא פייר!
אני מניחה שעם הזמן יהיה קל יותר, כולנו חוזרים לעצמנו לאט לאט, גם האחים שלו ואפילו אמא שלו מתחילה להיות קצת יותר אופטימית ואפילו לחייך קצת כשהיא מחזיקה את מיה ונוגה אבל הכאב כל כך גדול והשאיר חור גדול אצל כולנו.
הוא כבר לא ישוב…
יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך ?
שלא שם ולא פה
שהיה ואינו
ובכל זאת ישנו ..