ישבנו מסביב למדורה, אני וחברה בהריון ודיברנו על בתי חולים מומלצים ללדת בהם וכאלה שפחות. חלק מניסיון שלי ושל קרוביי וחלק משמועות. סיפרתי לה שחווית הלידה שלי מוולפסון הייתה מאוד טובה ולכן אני ממליצה ואילו הלידה השנייה שלי באסף הרופא הייתה חוויה קשה ולא נוחה לזכרון ולכן אני לא ממליצה. ככה פשוט.

כשהעמקנו את השיחה הבנתי שאני לא יכולה ככה לפסול לה בית חולים שלם ולקרב אותה לאחר שאולי לא נכון לה והוספתי שברור לי שחווית הלידה הקשה מאסף הרופא הייתה בגללי, ושאני אחראית על מה שהתרחש שם.

ואז היא אומרת לי משהו שקצת מערער את הקביעה שלי.

נכון שהאידיאל היה שהמיילדת תבין את המצוקה הפנימית שלי ותעשה צעד כזה או אחר כדי לסייע לי להתגבר ולשחרר כדי שאוכל ללדת <במקום להציע פיטוצין שבסופו של דבר לא לקחתי כי בעלי היקר שימש בתפקיד התומך והמזרז>

אבל <במציאות הקיימת> בשביל זה יש ליווי בלידה <דולה, בעל, אמא, אחות, חברה ואפילו מיילדת פרטית>.

התעצבתי מאוד שזו ההבנה הטבועה בי. כי כמו שאותה חברה אמרה והתחלתי להבין בעצמי, זה באמת התפקיד של המיילדת. ואם אני חושבת על זה לעומק ולרוחב, המיילדות <בחלקן> כנראה כבר לא עושות את התפקיד שלהן והן משמשות כצוות טכני, הוצאת התינוק וטיפולו, דאגה לשלום היולדת ברמה הכי בסיסית, שלא יהיה חס וחלילה הסתבכות.

ולכן, עולם הדולות מתרחב והצורך במלווה חיצוני גדל והופך להיות הכרחי עם הזמן ואולי זה מעגל כזה והמיילדות מרגישות פחות קרבה ליולדת ולתהליכים שהיא עוברת, הנפשיים והפיזיים. אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה <מסיבות השמורות עימי> אבל אני הולכת לצוטט את שלמה ארצי:

תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותה בגן העדן

תתארו לכם עולם יפה שבו המיילדת שבאה ליילד אתכן, באמת מבחינה שאת נמצאת בחדר לידה עם פתיחה מתקדמת כבר קרוב ל8 שעות <או הרבה לפני…> ומקדישה רגע או שניים לדבר אלייך. לבחון את מהות העיכוב ולנסות למצוא ביחד איתך את הדבר הזה שישחרר אותך ויאפשר למהלך הלידה להמשך באופן טבעי. וואוו, זה היה יכול להיות נפלא.

המיילדת שלי הייתה מקסימה. היא ידעה שאני פה כדי ללדת בצורה טבעית ככל שניתן, ללא מאלחשים וללא התערבויות וסיפרה לי שהיא גם ילדה ככה והיא תעזור לי ככל שניתן <לכופף את החוקים היבשים של בית החולים> ובאמת היא אפשרה לי להסתובב בחדר ולהכנס למקלחת ולעזור לעצמי לקדם את הלידה. כן, קראתם נכון, היא מאפשרת לי לעזור לעצמי. ולכן היא מקסימה. כי זה באמת מקרה טוב ביחס לסיפורים שאני שומעת שבהם לא מאפשרים ליולדות לזוז מהמוניטור ולנוע קצת. אבל מה עם לעזור לי ממש ללדת? מה עם להסתכל לתוך עיניי המפוחדות ולשקף לי את הפחד הזה, להרגיע אותי, מה עם להבין שזו לידה שנייה ואולי יש אירועים שהדחקתי מהראשונה ולספר לי על זה.

ההבדל הקטן הזה היה יכול לשנות הכל!

אם הייתי מבינה את הנ"ל בטרם ילדתי, כמובן שהייתי משקיעה ערימה של שטרות בתמיכה חיצונית. הייתי משלמת כדי שמישהי תגיד לי : איזה יופי את מתקדמת, כל הכבוד, אל תתייאשי, את עושה את זה נפלא, הגוף שלך יודע מה לעשות, תהיי קשובה לו, תנשמי עמוק, תשחררי את הפחד. הכל בסדר!

באמת?

לשלם ערימה של שטרות כדי לשמוע את מילות העידוד האלה? אי אפשר להניח שהמיילדת שמגיעה עם הבית חולים תפרגן בקצת כאלה? סה"כ הבי"ח חולים מקבל לא מעט כסף, אולי יהיה אפשר להכריז שסכום מסויים מה8000 ש"ח שהוא מקבל על כל יולדת, יוקדש למתן חיזוק חיובי, נניח 50 ש"ח? או אם התקציב תפוס לחלוטין, לגבות ממני את הסכום בכניסה לחדר הלידה. כי אם בזה דברים אמורים, זה סכום שאני מוכנה לעמוד בו בשביל קצת קרדיט ופירגון במקום הצצה חפוזה לחדר בכל פעם שנזכרים בי ולשמוע: נו, לא מתקדם?? טוב, אם עד 10 לא תלדי ניתן לך פיטוצין וללכת… וכשכבר התחלתי לידה פעילה בזכות בעלי האוהב, שהבין את מצוקתי ופעל, להגיד לי בקול מתוח שאני לא לוחצת טוב, שאני סתם צועקת ושלא קורה כלום. באמת לא קורה כלום. בבית חולים הזה ואולי בכלל.

אז מה האלטרנטיבה?

<עבורי זו היתה הלידה האחרונה, אבל בשבילכן..>

להכיר היטב את עצמכן, להבין איזה סוג תמיכה אתן מסוגלות להכיל בשעות של פחד, לחץ ומצוקה במידה ויהיו. לחפש בית חולים שמבין את הצרכים שלכן, שצוות המיילדות שם תומך ביולדות ורוצה עבורן את החוויה הטובה ביותר. לפחות באידיאל, לפחות שיהיה כיוון כללי כזה.

ואז לבחור בקפידה את המלווה שלכן. אם זה אשת מקצוע או אדם קרוב, לגרום למלווה להבין שכל מה שאת רוצה בחדר הזה, בשעה <או בשעות> שאת יולדת זה לב רחב, אהבה ואמונה ביכולות שאפילו טרם ראינו עד כה/ אמונה בבלתי יאומן נדרשת, סבלנות ואהבה, הכלה ואמפתיה ושמחה! כי הולך לצאת מהעסק הזה תינוק מתוק וקטן.

הנושא הזה, שעלה דווקא מסביב למדורה, בחוף הים, ממש כמו שהיה גם פעם, מאפשר לי להאמין שכמו האש שחיממה אותנו באותו ערב מהרוחות הקרות. כך גם עולם המיילדות יהיה, טבעי, מחזק ויוצר חיים חדשים עם תמיכה ברורה וכוח שמניף את היולדת אל היכולות שטמונות בה. ואמרו אמן.