נושא ההפלות הוא נושא קצת שנוי במחלוקת, מהדברים האלה ש"לא מדברים עליהם".

מסתבר שהסטטיסטיקות הרבה יותר גדולות בפועל ממה שנראה על פני השטח, רק שלא ממש יודעים את היקף התופעה מאחר ורוב הנשים חוות הפלה בשבועות מוקדמים ובגלל שלא הרבה אנשים ידעו על דבר ההריון , בעצם ההפלה חולפת מבלי שאף אחד יודע, בשקט, ולרוב האישה שמתמודדת עם הדברים עוברת תקופה לא קלה ולא תמיד יודעת איך להתמודד עם כל העומס הרגשי שנוצר כתוצאה מכך.

בגלל שלא מדברים על זה אין גם הרבה מידע ברשת. אולי אפשר למצוא קצת מידע מפורט אם נוברים בפורומים שונים העוסקים באובדן הריון, אבל זו מכה קשה וכואבת, פיזית ונפשית ובגלל שאין הרבה מידע בנושא, אישה שחווה הפלה לא יודעת כל כך לקראת מה היא הולכת.

אני אנסה בקטגוריה זו להביא סדרת כתבות העוסקות בנושא הרגיש והכואב הזה שנקרא הפלה, להביא אותו למודעות וליצור מקום שבו נשים יוכלו למצוא את המידע שהן זקוקות לו וכל כך קשה למצוא.

אני מזמינה נשים שחוו הפלה , טבעית או לא טבעית, גרידה, לידה שקטה , לשתף אותנו בסיפור שלהן, בחוויות שעברו עליהן מההיבט האישי והרגשי, כל הדברים האלה שלא סיפרתן לאף אחד כי לא חשבתן שאנשים יוכלו להבין.

אני נותנת כאן למעשה במה פתוחה עבורכן להתבטא ולהוציא את הדברים שיושבים לכם בבטן.

כשאני התבשרתי שההריון שאני נושאת ברחמי לא תקין, הייתי בשוק. הייתי בהכחשה.

הרי איך זה יתכן??

אני נראית הריונית לגמרי עם בטן של חודש רביעי בערך (בשבוע 7-8), יש לי התקפי אמוציות הורמונאליים, חשקים מוזרים לאוכל מסוים , עייפות, אני לגמרי בהריון! אז איך ייתכן שהוא לא מתפתח?

אני זוכרת את הימים האלה כשהתחלנו לחשוד שההריון לא מתפתח, ימים נוראיים של אי וודאות שאת רק רוצה להכנס למיטה, להתחפר ולהתנתק מכל העולם.

חפרתי באינטרנט בניסיון לקבל תקוה מסיפורים דומים שנגמרו בצורה חיובית, נאחזתי בכל סיפור כזה,  קראתי על עשרות סיפורים כאלה שבאורח פלא פתאום ראו דופק ועובר חי ותקין בשבוע 10.

אבל יחד עם זאת לאט לאט התחזקה בי ההבנה שזה אבוד וחסר סיכוי. העובדה שהיה לי את הזמן לעבד את הדברים ולעכל אותם ולהתרגל לרעיון לאט לאט, הועיל לתהליך שעברתי.

וזה תהליך. אף אחד לא מכין אותך לכך. זה פשוט קורה.

ביום בהיר אחד כל החיים שלך מתהפכים ואת לא יודעת איך לאכול את זה ובתוך כל זה צריך להמשיך בשגרת החיים, לתפקד כרגיל, וממה שלמדתי עדיף לשתף כמה שיותר אנשים שאת יודעת שיקנו לך סביבה תומכת ואוהבת.

אנשים שיוכלו להכיל, לחבק ולתמוך, אנשים שידעו פשוט להיות שם בשבילך ואיתך.

לא תמיד הסביבה יודעת איך להתמודד עם זה.

בימים הראשונים שלי בעלי לא ידע איך לאכול אותי. בכיתי כל הזמן, הייתי עצובה והיה לו קשה לראות את זה. הדרך שלו להתמודד היתה לומר לי "לקחת דברים בפרופורציות ולא לאכול את הלב יותר מדי.."

אבל זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. אני אנסה לכתוב גם מספר טיפים שיעזרו לסביבה הקרובה שלכן להתמודד עם האובדן שלכן, טיפים להבעת תמיכה ועוד.

אני מקוה שלא תגיעו לכאן מהסיבות שלשמן כתבתי את הכתבות הללו, ושאם זה קרה אני מאחלת לכן שיהיה לכן קל ושזה יחלוף מהר.

אני כאן אם מישהי רוצה לשתף, להתייעץ, או לחלוק עם הגולשים את הסיפור שלה.

אתן מוזמנות לשלוח לי מייל לכתובת : info@2bmommy.com