ביום ה', 28.07.11, אמהות יוצאות משדרות בן ציון בתל אביב, עד לכיכר הבימה, ושוטפות את השדרה בעגלות על מאבק התשלום לגנים, מוצרי יסוד, חופשת הלידה והכרה בהוצאות טיפול הילדים

(כל פרטי ההפגנה בסוף הרשומה)

חוזרת ביום חמישי לפני שבועיים בדרך הביתה, דרך רוטשילד, יש שם סצנה משונה, כמה רהיטים ושני אוהלים וכמה מצלמות. חשבתי שמצלמים סצנה לסרט סטודנטים. עמדתי עם האופניים ובהיתי.

פתאום בחור ג'ינג'י, הזמין אותי באצבע לשבת. שאלתי "מה זה?", הוא הסביר ואמרתי: "מה, אז פה עושים פינת גרוטאות כמו בגן?" בצחוק, אמרתי כמובן. הוא אמר, "למה גרוטאות, זה הרהיטים שלי, שסחבתי מהבית". זה היה יונתן מילר ממובילי שדרת האוהלים, וזה שהניח את אבן הפינה.

.

חזרתי באותו לילה. אמנם לא פתחתי אוהל, בכל זאת יש לי תינוק בן שנה, שקשה לו להירדם, אבל אני שם כמה שאפשר.

בסופשבוע הראשון ארגנו בריכת ילדים, והחבר'ה העבירו צינור, שאפשר למכוניות לעבור מתחתיו, כי החזיקו אותו ארבעה אנשים, ומילאנו את הבריכה. 4 ילדים וילדות שכשכו במים, איזה כיף. ביום אחר, עשינו פינת נגינה לילדים, ובסוף שבוע האחרון עשינו פינת יצירה לילדים.

וכל זאת כדי שההורים יוכלו להקשיב לדיונים החשובים שמתרחשים פה.

 

  שבת בערב ההפגנה.

השארתי את העגלה ברוטשילד, ואמרתי, 'אין מצב שאני מפספסת את זה, זו ההפגנה הראשונה של איירי, אבל גם שלי! בכל 34 שנותי לא ראיתי משהו כזה!'

איירי על הגב במנשא, מוחא כפיים, ומוחה עם כולם…

מרותק מהתופים ומהמוני האנשים. גם אני.

דפני אומרת שזו פעם ראשונה שהעם המפולג והמסוכסך הזה, אחד. וזה נכון.

בית זה בסיס.

זה נכון.

יוזמה מתארגנת במאמאזון (קבוצת אמהות בפייסבוק), אני רותמת את האנרגיה שהתחילה להיווצר אצלי לשם.

יצא להגיד כבר במאמאזון, איך לדעתי בכלל אין תמיכה בילודה בארץ הזו. ילדים זה שמחה ילדים זה ברכה, – כמה פעמים שמעתי מבוגרים אומרים את זה בציניות לפני שהיה לי ילד.

ציניות מהולה באהבה כמובן.

כי קשה להיות הורה בארץ הזו.

 אם אמא שלי לא היתה עוזרת לי לממן מטפל, לא הייתי יכולה לעבוד בכלל…

ואני לא מדברת על קשה כי חבילת לידה עולה הרבה כסף – את הכל קיבלתי – משידת החתלה ועד לול ועגלה, ועד כיסא ובייביסנס.

למעט חיתולים שאני קונה – הכל קיבלתי.

אני מניקה אז לא צריכה תחליפי חלב, אבל מה לגבי אילו שכן צריכות?

וכל הסיבוך הזה של לעלות לאוטובוס, לעשות כאילו אני מקפלת את העגלה כדי לא לשלם את היטל המיותר הזה…

כשהילד במנשא, ויש תיק על העגלה.. דובר בזה רבות גם במאמאזון.

אז הנה אנחנו סוף סוף מורדים. האנרגיה הזו היא כמו סכר שאי אפשר לעצור.

בתחילת המאבק, היה דיון, אם להשאיר את זה בנושא דיור בר השגה או לדבר על מוצרי בסיס נוספים כמו תחבורה, דלק, מוצרי חלב וכו'

ואז ביום שבת הכל התאחד,

העובדות הסוציאליות, המתמחים, תנועות כאלו ואחרות, אבל המדהים עבורי היה, שהרוב, שבדרך כלל יושב בבית, קם ויצא לרחובות. אנשים כמוני, לא אלימים, לא מתלהמים, אינטליגנטים, שבדרך כלל מקבלים ולא חושבים למרוד, קיבלו את האנרגיה הנאותה ויצאו לרחוב.

 הייתי גאה בכמות ההורים שהיתה שם, בכמות העגלות – היו אפילו כמה עגלות שנשאו שלטים – ותאמינו לי זה לא קל.

רעש רצחני, איירי לא יכול היה להרדם – והוא ממש רצה.

אני בטוחה שגם לילדים האחרים זה היה ככה.

נשים בהריון, היו לידי, הקשיבו לנאומים.

זו מחאה אמיתית.

 

בכיתי עם השיר ששלומי שבת שר על הבמה, כל מילה חדרה אליי.

כמה ימים אחרי, הנה התארגנה לה יוזמה, יעל, מיכל, ריקי, ענת, ליאת, אורלי, נועה ועוד כמה מאמאזונות ואני ביניהן,

נפגשו אתמול באוהל הטיפי בשיינקין, וניסחו את מה שצריך לנסח, והחליטו ופעלו.

פנו לבתי דפוס, ליח"צ ואני פניתי למארגנים של המאבק, שיעזרו להם במה שאפשר והנה, מאבק העגלות יוצא לדרך.

היום (יום ב') וביום ד' שוב נפגש באוהל הטיפי ברוטשילד פינת שינקין בתל אביב (מטה צעדת העגלות), כדי להכין שלטים וקישוטים לעגלות, מי שרוצה יכולה לבוא לעזור.

 

וביום ה', 28.07.11,  בשעה 17:30 נצא משדרות בן ציון בתל אביב, עד לכיכר הבימה, נשטוף את השדרה בעגלות, עם סממן צהוב – בלון או סרט (שקשור ללוגו המקורי של המאבק)

ונבקש את הדברים הבאים:

• חוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים.

• פיקוח על מוצרי יסוד לתינוקות כתחליפי חלב וחיתולים.

• הרחבת חופשת הלידה לנשים ומיסוד חופשת אבהות.

• הפסקת תשלום על עגלה בתחבורה ציבורית.

• שיוויון בשכר ושיויון הזדמנויות בעבודה לאמהות.

הכרה בהוצאות טיפול בילדים ומוצרי תינוקות לצרכי מס.

הנה הקישור לאירוע ההפגנה בפייסבוק  וקישור לקבוצת צרחת האימהות הצרכניות 

תקשורת: נא ליצור קשר עם ענת רוזיליו 0544645309

תום, אמא של איירי ומאמאזונה, כותבת בלוג ספרים חדשים | ספרים מומלצים