לטיול יצאנו, ציוד לשנה וקלילות מהבוידעם העמסנו, 2 ילדים תשושים ולא מרוצים חגרנו, אדוויל למיגרנה העתידית לקחנו וסוף סוף באיחור של שעה , את הרכב הנענו.
עוד לא יצאנו מגבולות העיר והבקשות והשאלות החלו:"אמא, זה רחוק?" אמא, אני רוצה לאכול", "אמא, אני רוצה מים", "אמא, יש לי שמש", "אמא, יש שמיכה?" ולקינוח שאלת השאלות מפיה של המקפידה על כשרות מהדרין "אמא, המסטיק כשור לפסח?".
עד לנקודה זו, מצידו השני של המושב האחורי, הקטן עדיין היה טוב טיטול ושבע רצון, כי קיבל חתיכת עונג בצורת שוקולד, אך בשנייה שסיים ושיניו השחירו כמו בננה לא יצוגית, במקום לומר לי "תודה" אמר "עוד" וכשלא נענתי לבקשה והצעתי תחליף לא
ראוי של פירכית מלוחה, זרק עליי במפתיע נעל סניקרס כחולה מידה 20 שכמעט שינתה את מסלול הוויז לבית החולים "הלל יפה".
התאוששות מנסיון החיסול
בזמן שניסיתי להתאושש מנסיון החיסול ותהיתי לעצמי למה אין לי ברכב שמשת מגן שתפריד ביני לבין הילדים כמו במונית במנהטן, נזרקו לעבר בעלי ולעברי פתיתי קורנפלקס בתפזורת שניחמו אותנו באשליה של קונפטי בקבלת פנים של זוג מאושר בחתונתו.
אם נודה על האמת, הכתובת היתה על הטיטול ושנינו ידענו שהעולל שהודח בבושת פנים מהטיול הקודם בא לפצות על הטיול האבוד ולכן לקח על עצמו תפקיד מפנק של שייח סעודי בביקור מולדת מלכותי, שייח עם דרישות מדוייקות לאוכל, טמפרטורת הרכב, ושירים בהם מצטרף הוא רק להברה אחת בסוף כל משפט.
מישהו אמר חופש?
כל הדרך אני נעה בין החופש הנכסף לו מחלוני השקוף לבין כניעתי כשפחה נאמנה המנסה לרצות את השייח למען שלום עולמי שישרור בטויוטה מאותגרת המרחב אישי שלנו.
לאורך כל הנסיעה אני מונעת מפחד משתק שחלילה לא תזרק לעברי משאית הצעצוע העשויה עץ מלא בעוד שהשייח מדלג לו ברחבי קשת הרגשות כמו דובון שהכי לא אכפת לו.
רגעים קטנים של אושר
מגרונו הצר של השייח הקטון נפלטו לפחות 500 קריאות של "אבאאאא", ממיתרי התשושים יצאו 320 נזיפות שלא יוציא את הידיים מרצועות כסא הבטיחות והוא מצידו מתעלם ונחוש כמו הודיני גמדי שעובד על מופע חדש.
6 מנהרות זדוניות שנתנו ניחוח אשלייתי של חו"ל, 10 שלטים לא מועילים של "זהירות רוח צד" ואנחנו רק בכביש 66 עפולה.
הנסיכה הבוגרת, מצויידת במשקפי שמש אופנתיים תפסה לה תנומה בשמש, שרועה לה על כרית מפנקת ובמקביל במפלס הקדמי נרדמה לי חצי רגל מעודף ציוד שלא אוכלס בבגאז'.
שלט שמאלה לקצרין, שקט פתאומי ברכב המותש, 7 דקות לפני ההגעה ליעד למתחם הקמפינג…
והשייח נרדם.
חושבת על הרגע בו יתעורר, טעון כמו אייפון 8 מהאריזה, יראה את המרחבים היפים והפתוחים ויגלה כמה יוכל להתיש אותי
ומתגעגעת בסתר לפרעה.
ברוך שהוציאנו מעבדות לעבדות.
בקרו בעמוד הפייסבוק,