החיים הם מרוץ
,מרוץ לצבא, מרוץ לטיול שאחרי, מרוץ לתואר, מרוץ למציאת עבודה, מרוץ לדירת רווקים נחשקת בתל אביב או לחילופין דירה נטולת חולדות עם ארבעה קירות ומים זורמים בברז ולא בשאר הבית.
המרוץ לאסלה, למקלחת, לאוטובוס, לזוגיות, לחתונה, לילדים, אבל המרוץ הכי חשוב… זה שבסופו יש תחושת סיפוק ונצחון כאילו חצית 6 יבשות על רפסודה רעועה בעודך חותרת אך ורק עם האף, לבושה בגדים קצרים ונלחמת בהוריקן קטון, הוא לגמרי המרוץ לגנון.
6:00 השמש ישנה ומריירת מעונג על כרית נוצות ואני מנהלת מלחמת חורמה עם העפעפיים המאולחשים. זה מתחיל כמו עוד בוקר תמים, השעון מתחיל לנגן את מזמור הבוקר העדין בשעה שמשאית הזבל עוד נוחרת לה במיטתה.
אני בשלי מונחת רפויית איברים, מטושטשת הכרה על כרית חמימה, מכורבלת בשמיכת הפוך כמו עובר בשל בשיליה אחורית, חושיי נחים את מנוחת הלוחם ואני מפליגה לי למחוזות רחוקים.
בחלומי אני פוסעת לי יחפה אל עבר מגדלור מסתורי, חופשייה כפליט מדיני במיאמי, לבושה בבגדי חוף קלילים, שערי מתבדר עם הרוח כמו בכרזה של משרד התיירות של הבהאמה.
לפתע משהו מתחיל להציק ולנבור כמו זבוב חול שאיבד את דרכו בחוף ומתעקש לזמזם כל הדרך אל עור התוף , כשבשיא חוצפתו הוא עוד מעז לחבור לחברו נחש הזמן, המתחיל גם הוא מצידו לזחול בערמומיות אל תודעתי התשושה.
אני מתעוררת בחוסר רצון משווע ופולטת קללה שלא מביישת אף פליט ריאליטי שזכה במקום השני אל אוויר החדר המקושט ווקאלית בנחירותיו של בעלי סגור העפעפיים.
חורף, חושך וקר
6:02 חורף, אני מושיטה את כף ידי היבשה המזכירה כף יד של כורה פחם מצ'ילה, אל עבר השעון הזדוני.
חושך מצרים זה אור סנוורים לעומת מה שקורה בחדר ואני מאגדת את איבריי בקושי רב ומדדה שבורת מראה אל חדר האמבטיה.
מבט חטוף אל הראי של אמה החורגת של שלגיה חושף בפניי השתקפות מפחידה יותר מכל צ'יזבט במדורה.
זה מדהים איך בכל פעם אני מופתעת מחדש כמה גדולה תרומתו של חוסר השינה לתווי הפנים.
עם כל אהבתי לילדיי, אם אהיה כנה ולו לרגע אחד, אתוודה שהנשיקה הראשונה שאני מעניקה לאוצרותיי בשש בבוקר היא נשיקה במצח ולא מפני שהיא מוכיחה אהבת אין קץ, אלא כדי לבדוק אם לא חלילה עלה חומם ועליי לעבור לתוכנית גיבוי הכוללת התקף חרדה, מיגרנה, כאב לב וטלפון לסבתא.
בדרכי אל היעד התעכבתי קלות בסידורים האחרונים שכללו שקית מנטרלת ריחות לטיטול הקטלני שעתיד לבוא עליי לטובה ומברשת שיניים.
מתכוננת להגעה לחדר כששפתיי נושאות תפילה בדרכן למצחו השחום של בני, כמה שניות של דופק מואץ עתידות לחרוץ את גורלי.
אני מגיעה לחדר הילדים בו בתי עדיין ישנה, נוחרת במלוא העוצמה וחושפת מכלול גנטי משובח אשר קיבלה מאביה.
לעומתה בני בן השנתיים כבר שלף את זוג ידיו בשילוב בכי היסטרי ומרנין של ילוד הממתין בסופת טורנדו להסעה לגן של get baby.
בעוד עור התוף שלי ניזוק לו, עולה בי מחשבה שהוא בטח כבר רזה מהבכי וירד מידה בטיטול.
נושאת תפילה אחרונה
אני רוכנת לנשקו… עוד תפילה אחת ודי…
בוקר ראש חודש שבט והנשיקה לא איכזבה והביאה עימה בשורות טובות.
אני מותשת מהדקות הספורות בהן אני ערה וחושבת על כל הפעולות העתידות לבוא…
להחליף, להלביש, לסרק, להאכיל,להכין תיק,לעשות טיח לפנים עם כמה תכשירי איפור, להתלבש בעצמי כדי שלא חלילה אגיע לעבודה עם פיג'מת פליז של עוגיפלצת, ללגום כמה טיפות של הקפה המר ובסוף לגייס את הכתפיים להרמת המשא הכולל עולל מפונק, שני תיקים, מטריה וכוס קפה.
אני נושמת נשימה עמוקה ומגייסת כוחות, שולפת את בני ממיטת התינוק שנראית לפעמים כמו כלובון וממשיכה את המסע האינסופי אל הגנון.
בקרו בעמוד הפייסבוק,