כבר 37 שנה לא השכלתי להבין שאני לא אלוהים, שאהבה עושים עם בני אדם. שהגבר שאני מחפשת הוא בעצם דמות. אני בראתי אותו לבד. עם עצמי. יש לו גוף של גבר ופנים של גבר וריח של גבר אבל הוא לא קיים, למרות שיש לו שם די דומה לשלי קוראים לו גם אלוהים. וזה קשה לשבת מולו ולדעת מראש איך הוא יגיב ומה הוא יגיד, הרי אני יצרתי אותו. ולאלוהים אין חולשות והוא אף פעם לא טועה, לכן אני צופה את השגיאות של כל אחד שהוא איננו אלוהים מלבד האליל שלי.

הכל בא לי בקלות בחיים האלה, בעיקר העצבות הבלתי פוסקת שבלהעמיד פנים שהכל בא לי בקלות. אבל אני לא מכירה דבר אחר ומי שמכיר אותי יודע שחוסר השפיות שלי זה הדבר היחידי שמשאיר אותי שפויה בעולם המגוחך הזה. איבדתי את הביטחון להיות מי שאני מפני שמעולם לא הייתי אני. כמו רוב האנשים רציתי להרגיש שייכת אז וויתרתי על החופש שבהתבגרות הנפשית כדי להרגיש בטוחה. הצטרפתי לחברה שעושה מה שאומרים לה, כדי לא להתמודד עם התגליות הבלתי פוסקות שלי על עצמי. למשל, שאני בסך הכל בת אדם, זקוקה לאהבה ועדיין לבד. לפעמים הם כולם נראים לי כמו שיכפול חוזר של אנשים שהלכו לאיבוד ומצאו את הדרך חזרה אל המרחב המוגן בלהיות כמו כולם.

החופש להביט בעצמי כל כך מפחיד, עד שכשגיליתי את האכזבה שלי מעצמי וכבר נפתחה לי הדרך אל האמת, כמו כל פחדנית אני בוחרת להתבצר. והמבצר שלי הוא הבדידות. אך בדידות היא זוגיות עם עצמי, ועצמי לא מספיק. מישהו צריך לאזן את הקשר הזה. וגם אלוהים כמוני או אלוהים כמוו לא ממש בנויים לקשר, הם לא עשויים מהחומר הזה שזקוק לאהבה. זוגיות היא בין שני בני אנוש ולא בין שני אלוהימים.

אז אני מביטה בעצמי. האם זה באמת אני או שזו רק דמות שאני תמיד אצטרך לשחק כדי שהחברה תחבק אותי?

אני מחייכת ונזכרת איך במשחק הפתקים הייתי תמיד המנצחת, אבל מנצחת מפתחת שתי חולשות שעם השנים סודקות לה את הנפש הציפייה ממנה והלבד שלה. הן גורמות לה להישאר שכובה ללא תזוזה בין חורבות הדמות שהתפרקה לה. הלבד מנטרל אותה מלהבין שיש סביבה עוד אנשים, והציפייה גורמת לה להיאחז בדמות שלא קיימת, לחשוב שהיא אלוהים.

האכזבה שלי מעצמי חירבה עלי את עולמי, פירקה אותי. אבל דווקא אדם שחרב עליו עולמו מביט אל פיסות האור שמבין ההריסות ומבין שזה שהוא עדיין חי זו גם ההזדמנות להיבנות מחדש. אני חריגה. תמיד הייתי. קיבלתי ברכה שהיא גם קללה וזה בסדר. זה בסדר לשחות נגד הזרם. מותר לי להרגיש בנוח להיות אני, ולהבין שאני לא אלוהים. האכזבה שלי מעצמי היא הדבר הכי טוב שקרה לי. היא גילתה לי שאני האמיתית עדיין לא מתה, אלא רק קשה לה להשתלב, והיא מתחבאת בערך מגיל 12 מאחורי איזו דמות שהצפייה ממנה גרמה לה לבנות.

וזה מצחיק שדווקא בספרי האקדמיה מגדירים מהי חברה לפי אלו שמעולם לא השתלבו בה. אבל זה בסדר כי לאחרונה אני מביטה שוב לשדים שלי לתוך העיניים. הפעם בשלווה. כבר עברו כמה שנים מאז המפגש האחרון שלנו. אני זוכרת איך נעמדתי בלילה של גשם סוער על הגג הכי גבוה , "מה אתם רוצים ממני?! אתם לא תהרסו אותי!" צרחתי בדמעות. אבל היום זה כבר מצחיק אותי, הם לא יודעים שמאז כבר הייתי בגיהינום וחזרתי.

אני נשענת לאחור על הכיסא הישן, הרגליים מונחות על השולחן, כפות הידיים משולבות מאחורי הראש, אני מסיטה מבט לחלון חזרה אל המחשב ושולחת יד אל הקפה החם בערב סגרירי במרפסת הקטנה. לגימה ארוכה ושוב אני מחייכת, "אדון שד, אני חייבת להודות, אתה וכל החבורה הזאת כבר די משעממים אותי." כנראה מהחיוך שלי הם נעלמו בלי מלחמה וברחוב דלק האור בדיוק כשהשמש שקעה.

אני חושבת איך לכל אחד יש אור של אהבה שמרחף מעל הנשמה שלו, אצלי שנים האהבה פשוט ריחפה לשום מקום, היא הייתה חסומה במגדלים שבניתי. מאז האכזבה שלי מעצמי הכול נהרס, וזה מרגיש נפלא, כי מבעד להריסות היא שוב מרחפת חופשייה.

אני לא אלוהים, והאמת שמעולם לא הייתי ואני גם לא רוצה אף פעם להיות.

כשאתה הופעת ניסיתי לאהוב דמות שלא קיימת, חיפשתי בך תכונות שחשבתי שצריכות להיות בך, תכונות של אלוהים. הייתי צעירה מדי כדי לדעת איך לאהוב אותך ואני אף פעם לא אבין למה העדפתי לשקר לעצמי, זה רק הכאב שבהתמודדות עם האמת שהוציא את הטוב שבי.

אהבה עושים עם בני אדם ולא עם אלוהים, וזה כל היופי כי האהבה כאן כדי שאבין שאני חלשה, עצובה, שמחה, רגישה, זמנית ובעיקר אדם. מכאן נותר לי להביט בך מחדש ולראות את מה שמעולם לא ראיתי. אדם שמבקש לאהוב ולהיות אהוב בדיוק כמוני. אהבה היא אושר, אל תשכנע את עצמך שסבל הוא חלק ממנה. תשאיר את העיניים פקוחות בדרך אליה. כי זוגיות נרקמת רק בין שני אנשים ביום שהם מפסיקים לרצות להיות אלוהים ומחליטים להיות מה שהם,

בסך הכל בני אדם.