הראשון בספטמבר
יום חג להורים באשר הם, כבר יומיים שקהילת ההורים בארץ לא ישנה ולא חלילה מההתרגשות לקראת עלייתו של העולל לגן עירייה, אלא מבואה של המלכה האם- "השגרה".
לא עוד מגלשות מים חורקות, טרמפולינות גדושות מתבגרים נוטפי זיעה, מופעים המוניים בקניונים נטולי מקומות חניה ולקינוח קרקס אפגני על גג לוהט עם מקסימום חמוס במקום אריה.
זה ללא ספק האיקס האחרון בטבלת היאוש ההורית.
סבתא יוצאת לחופשי
כיאה ליום חג, ההורים חוגגים במסיבות ענק עם הסבתות הגמורות שפושטות את מדי העבדות, זורקות לים את השלשלאות וחוזרות ללבוש את בגדי הברידג', קדות קידה ומודות לבורא עולם על התאריך המרגש.
"קייטנת סבתא" סוף סוף נגמרת ובמהירות של מטוס סילון, כל סבתא שפויה בנפשה טסה לה לדוכן הסלולר הקרוב ומחליפה את מספר הפלאפון.
לעיתים נדמה שבשיחות של סבתות בינן לבין עצמן, הן מודות שהיו מעדיפות בחודש אוגוסט איזה שברון קטן באגן, רק בכדי לנוח בשקט במזגן עם מטפלת פיליפינית שתשרה עליהן אווירה אמיתית של חופש, כי עדיף אגן רעוע משלושה נכדים אנרגטיים בשיא החום.
היום הגדול
אז היום הגדול הגיע גם לביתנו וגם ילדיי צעדו להם למסגרות החינוכיות, לגדולה היתה זו חזרה לגן המוכר והאהוב ולקטן זה הרגיש יותר כשינוי קל מחופשה בקלאב בקפריסין הטורקית למאסר בכלא ללא אפשרות לחנינה.
בכי תמרורים, עולל קטן עם עיניים נוצצות ומבט נבגד של אסיר לעד מדינה שעושה בור בלב של אמא.
מצפוני ואנוכי מגייסים את כוחותינו הנפשיים ונוסעים לנו כל הדרך לעבודה עם שירי סלואו של ג'ורג' מייקל של שנות התשעים, כשאישוניו הדומעים של בני ניצבים איתנים ברקע של נתיבי איילון.
אמא שובי הביתה
כך חולף לו היום ובצהריים אני סוף סוף חוזרת אל ילדיי, מחבקת ומנשקת את בתי ומיד אחר כך עוברת לנסיך הקטן שזכה להמיר את המאסר בתא למעצר בית.
מבט חם של אמא, חיבוק ארוך ונשיקה במצח, אני משתהה מעט אל מול מבטו המחויך… עוד נשיקה אחת במצח…
ואז אני מפנימה שהוא עשה לי "כיפה אדומה".
שלוש שעות בלעדיי הספיקו לו כדי לשכוח את השנה וחצי האחרונות, את ההנקות הליליות, הטיטולים הרעילים, הוא שכח הכל והחליט לנקום, לעשות לי את התרגיל הכי ישן בספר, לעלות לי חום.
3 בספטמבר, סוף ההסתגלות.
בקרו בעמוד הפייסבוק,