סוג של חזרה בזמן כך שעוד רגע נעלמות שערותיי הלבנות, בטני מתחטבת ושאר סימני ההריונות נעלמים כמו כבד אווז בבופה הכל כלול.
הוויז אפילו לא טורח לאייר את הנוף.. רק קו אחד בודד מתפתל לו לאורך המסך ומתחתיו ציון של עוד 99 ק"מ עתידיים בשממה.
אני צמאה, מושיטה ידי אל עבר בקבוק המים שנח לו, לא חגור, בכיסא הבטיחות של עוללי הקטן, המודח הראשון של העונה שהודח עוד בחולון אצל אמי.
הכיסא נראה כאילו מרגיש גם הוא בחופשה, לא חוגר… נשען לאחור… חסר אחריות… מכל סוג שהיא.
מימינו נח לו כיסא הבטיחות השני, הבוגר יותר, זה שמלווה את הטיגריסית הגדולה ומאכלס את כל נישנושיה, מחמוציות, וופלים, פירכיות ועד לחמניה עם חמאה מלווה במלפפון.
היתה זו הדחה כפולה
וגם הטיגריסית שהיתה בטוחה במקומה ובאהדת הקהל, הודחה לאחר הארכה קלה שזכתה בה עד לבאר שבע.
שם במקום ראיון במאקו קיבלה ראיון אחד על אחד עם חמותי ובמקום פרידה דרמטית כמו שצפיתי קיבלתי רבע נשיקה בעודה מוכרת אותי בעד נזיד עדשים בצורת משחק יצירה שקיבלה.
בקיצור החופשה לבדנו בחסות שתי הסבתות… לפני כחודשיים בעלי הציע שניסע לאילת לרגל יום הולדתי… עם הילדים.
הפעם אני מגיעה עם ניסיון
אני… למודת ניסיון מהחופשה המשותפת האחרונה בצפון (מוזמנים לקרוא את עלילותיה בפוסט קודם) החלטתי הפעם לאחסן את ייסורי המצפון יחד עם החששות והגעגועים העתידיים בבוידעם של הוריי.
עצרתי את בעלי שנייה לפני שעיטר את חדר בית המלון בלול וטרולי של הלו קיטי ואמרתי שהפעם אני רוצה בלי…בלי בושה…בלי חרטה… בלי ילדים.
שיהיו בריאים עולליי היקרים פשוט לא יכולתי לדמיין אותי במצבי הנוכחי, טרוטת עיניים מהשנה שחלפה, מחתלת עם נוף לבריכה,
לא נשענת אפילו על מיטת השיזוף ועסוקה רק במניעת הכנסת חפצים זרים לפיו של בני הקטן ובמניעת שאר אסונות.
התחשק לי זמן איכות עם בעלי…
שינההההההה, רביצה בבריכה וים ים ים של חוסר עשייה משהו כמו שר בלי תיק בכנסת,
זו היתה משאלה קטנה ליום הולדתי.
אחרי שבשעה טובה נסגר הדיל התבשרתי על ידי חברה טובה שגם הם סגרו חופשה עם עוד שני זוגות חברים משותפים, כולם איתנו במלון ולא רק הם, גם הילדים…
קארמה אוו קארמה… כמובן ששמחתי ובאותה נשימה אמרתי לה שבכיף נתראה בבריכה, אבל לא באותו המפלס, בחדר האוכל אשמח שיפרידו בינינו לפחות עשרה שולחנות.
בלובי אפשר לברך לשלום רק עם הראש, כי אני להזכירה יותר בקטע נטול… נטול עשייה… נטול טיטולים… נטול בכי… נטול ילדים.
שמש… תחילת האביב… אני בבריכה משזפת את גופי הדהוי שלא ראה שמש כבר שני קיצים, לפתע אחת החברות מפציעה מבין השיחים כמו חוש חש הבלש, מצוידת בעולל קטן וטהור כלוא בתוך מנשא וחיתול טטרא מעטר את ראשו הרך.
היא מתקרבת אליי… פזורת שיער, תשושת מראה, נעה בתנועתיות אינדיאנית בעודה מנסה להרדים את הקטן.
היא מחייכת אליי חיוך רחב ועייף שמאשר שבגד ים כבר לא יהיה מנת חלקה בחופשה הזו והשיזוף היחיד שמקסימום יהיה לה הוא של המנשא שאפילו ישיבה לא מאפשר.
תוך כמה דקות מגיעה חברה טובה מס' 2 ובעלה , מאובזרים בביתם הבכורה חובבת השמלות המסתובבות ועגלת תינוק ובה הנסיכה הקטנה, היפה והמשועשעת עם תסרוקת המוהיקן, שזכתה בה אחרי חודשים ארוכים של ציפיה לצמיחת השיער.
חום של אילת… נוף לים… ילדים של אחרים… שתי ידיים פנויות… שלווה…
אני מביטה לעבר הים…
בוהה לי לכמה רגעים ואז מחזירה את מבטי המאולחש קלות מהאלכוהול ומגלה… ששתי החברות חברו יחדיו והתפוגגו כמו קוביית קרח בשמש של אילת.
שני הבעלים אמרו שהם הולכים לברר משהו בלובי… והתנדפו כמו אדי האלכוהול… ואני… מנשנשת סלט העוף, לחם וטחינה, מביטה ימינה אל הבריכה, כולם נטולי ילדים…מחזירה את מבטי שמאלה וקולטת… את הנסיכה היפה בעגלה, רק היא ואני נשארנו מבין כולם.
אני שולחת מבט אל המציל ומתלבטת אם לסמן לו שיציל אותי… כי אני הזמנתי נטול… או אולי אפילו להיות אחראית עוד יותר, להרים טלפון לקב"ט של המלון ולהודיע כי יש פה תינוקת, לא שלי, לבד בעגלה ללא הוריה.
בעודי מתחבטת עם עצמי… היפה שולחת מבט של גרגרנות אל עבר ארוחת הצהריים שלי, עם החיוך הכי כובש בעולם… והנה אני, בחופשה הנטולה שלי… יושבת על מיטת שיזוף, חולקת לחם וטחינה עם תינוקת שלא שלי… קארמה 🙂
מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק.
ליהי.
