לילה טוב תינוק , הנקה בלילה, תינוק שלא ישן, מוצץ
3:30. חושך. חג האורים והעולל מייבב את גרסתו ל"באנו חושך לגרש"
ביצוע קורע מיתרי קול ומרטיט לבבות, המלווה בקול שני של שיעולי אחותו הגדולה במקצב של שמיניות.
אילו היו מתמודדים כצמד ב The Voice בטוח היו מצליחים לסובב כורסת הנקה אחת או שתיים.
חושך בעיניי וחולשה בכל חלקי גופי, העייפות עושה לי "שק קמח".
אנו מדדות במסדרון האפל אל עבר מאחורי הקלעים בזיגזג שלא מבייש את גדולי השיכורים.
זאת, תוך כדי הדלקת השמש בחדר האמבטיה כדי שלא נתגלגל ישר לכיוון הרדיאטור שבחדר הילדים.
בחדר החשוך יושב במיטתו פרי בטני שלא מזמן הפך לעטלף פירות כשסוף סוף התברך בשני רבעי שיניים קדמיות.
שיערו פרוע על פניו כמו כוכב רוק בשיא תהילתו והוא זועק את זעקת חייו כאילו קם הרגע משנת חורף.
ולא, לא היה זה הוא שפגש את פטמתי התשושה לפני שעה.
אני עוטה על פניי ארשת תמימות, מושיטה ידי אל עבר המוצץ הנכסף שעושה עימי חסד וזוהר בחושך ומנסה את מזלי שיסתפק בו ולא ידרוש את הדבר האמיתי.
מוצץ ? הצחקתי אותו.
לא עוברת לה יותר ממאית השניה ועוללי מראה לי בדיוק מה הוא חושב על המהלך.
מוצץ נזרק לעברי וניסיון להתנקשות בעיניי סוכל בדיוק ברגע האחרון.
ועכשיו – הבקבוק.
אני לא מוותרת, כי לא כך חונכתי ומגייסת את אומץ ליבי כמתמודדת עם פוסט טראומה…
מושיטה ידי אל עבר בקבוק המים ששרוע במיטתו כמו נער שיכור אחרי מסיבת גיוס.
תופסת את הידית ומציעה לקטן בחמלה.
נדמה כי הניסיון אכן צלח, פיו מתכווץ, הבכי פסק וקולן של גמיעות קטנות ואקוסטיות ממלא את החדר.
לפתע… בלי שום התראה מוקדמת הוא דוחף את בקבוק המים.
כאילו פיטמה קטנה לחשה לו שמתכננים להגיש לו רק שניצל טופו בעודו מחכה לנתח קצבים.
שיעול קטן כמעין תרגיל פיתוח קול והוא חוזר בדיוק בזמן לפזמון של שיר החנוכה הפעם בשדרוג לרוק כבד.
החדר רועש… ופטמתי לוחשת לי לחלוץ…
הוא ניצח.
אני מטה את גופי לעברו בעודו מושיט ידיים כיילוד הטובע ביאור…
הגב התחתון שלי מפורק לגורמים ותוהה לעצמו איך לא המציאו מלגזה קטנה להרמת תינוקות.
הקטן נח עליי, מיישיר מבט זועף וממשיך לבית שני…
צווחות אופפות את הבית ואני מדדה חזרה לעבר חדר השינה.
כרית שלישית, שליפה, הצמדה והעולל יונק ונרגע.
אני מלטפת את ראשו הקטן וחשה את עקצוציהם של רבעי השן, עוצמת את עיניי ומעבירה למצב אתנחתא ללא הרדמות.
לפתע – "אמא" קטן וחודר נשמע מחדר הילדים.
האחות הגדולה
"מה ממי? מה את צריכה?"
אני עונה בשארית כוחותיי ומתפללת לבורא שפיפי ואטרקציה נוספת לא יהיו מנת חלקי וניתן לפתור את הסוגייה בשלט רחוק.
"אמא…" נוסף נפלט לאוויר החדר ומשם למסדרון…
"אמא… אני אוהבת אותך"…
ישתבח הבורא והמשפט הושלם, ליבי התמלא באהבה ובנחת.
אין על ילדים בעולם, שיהיו רק בריאים… ושיישנו בלילה.
מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק
