בכי.. ועוד בכי.. לילה בלי שינה, הנקה בלילה
הקטן קורא לי לקום, אני גמורה.
עיניי נאבקות כדי להפקח כמו נעזרות בג'ק של מכונית, רפויית שרירים כמו תינוק שרק נולד.
אני מתחילה להניע את גופי לעבר העריסה שבלילה נראית רחוקה כמו השלום במזרח התיכון.
מתכוננת להגעה ליעד, מרימה את העולל, מנשקת, מתיישבת על המיטה ושולפת שד כקאובוי תשוש וגריאטרי במערב הפרוע.
מביטה בשעון ותוהה לעצמי איזה קטע זה לישון, אבל באמת לישון, לילה שלם.
העיניים משתפות פעולה עם הפנטזיה ולפתע מורידות מסך.
רק בשנייה האחרונה אני מצליחה לשכנע אותן שכל הסיפור הזה לא קשור אלינו.
זה מרגיש כאילו הפעם האחרונה שישנתי היתה בל"ג בעומר בכיתה ו' .
והיום – היום אני עדיין חיה על אדי השינה ההיא ונענשת על מעשה ה"שוקו והלחמניה".
אני כמו מכונית שמחוג הדלק שלה מגרד את הקו ואיכשהו היא עדיין נוסעת עד שתיתקע באזור התעשייה הקרוב ותזדקק לחילוץ מעוברי אורח הזויים.
הקטן גומע לו כמה שלוקים ומתרסק כמו חתן בליל כלולותיו.
כאילו 2 הטיפות שהשלים עכשיו הן אלו שהדירו שינה מעיניו עוד כשהיה עובר.
חצי חיוך, מבט גמור, ראש שמוט, הוא נרדם.
אני מניחה אותו בעדינות במיטה וזורקת קריצה של "חכי לי" לכרית הנאמנה.
מתקרבת בשקט חזרה למיטה, טופחת על הכרית כדי לפנק את הראש ופתאום…
וואה…. וואה…
עיניים פקוחות לרווחה.
הנסיך מאותגר השינה מרביץ ביצועי חגורת כתפיים של רקדן הודי ומוכיח לי ולכל השכונה שזו היתה הצגה והוא סתם הערים עליי.
כאילו קיבל תפקיד אורח בסרט מתיחות של יהודה ברקן.
שוב הרמה, שוב שליפה עוד יותר עייפה.
מבט אל השעון שבא לי לזרוק מהקומה השמינית רק על חוצפתו לצחוק לי בפנים ולהניע את מחוגיו כה מהר.
סיום הנקה, הרמה לגרעפס, גרעפס של סיום סעודת קוסקוס וחמין במסעדת אוכל ביתי.
רק חסר להגיש לו מגבון חמים וקיסם מפנק..
שוב חצי חיוך, עיניים לא מפוקסות, שוב התקווה חודרת ללבי.
ניגשת לעריסה, מזיזה את החיות מובייל שלא תרמו כלום לשינה עד כה ומניחה אותו בעדינות השמורה לטובי חבלני משטרת ישראל.
כמה שניות של חסד ולפתע…
קולות התנעה של פיאסטה שנת 73 מעבירים מסר של חוסר שביעות רצון מהטיפול בו כאילו ממלא עכשיו טפסי משוב על ההנקה.
עדיין במצב ישיבה כי שכיבה רק תגרה את בלוטות הרווקות להתמסר לשינה עמוקה.
מחכה לראות עד לאן יגיע הסשן הזה, מה שבטוח שדבר ראשון על הבוקר אני שוברת את השעון.
מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק
