27.12.12 יום חמישי:

זה התחיל בעוד בוקר שיגרתי. מתלבשים, מתארגנים, מסיעים את הקטנה לגן, ניר נסע למוסך, אני לפגישת עבודה- כמעט כמו בכל יום.

כיוון שניר לקח חופש החלטנו להתפנק בארוחת צהרים ביחד. הפעם לשם שינוי גם התפנקנו בקינוח. וכיוון שלא הצלחנו להחליט בין הפבלובה למוס שוקולד פינקו אותנו בשניהם.

בהיותי חובבת קינוחים שאני פשוט טחנתי, נהניתי מכל ביס וטוב שככה.

חזרנו הביתה והחלטנו לנוח קצת לפני שאוספים את הקטנה מהגן. נשכבתי במיטה. קצת על צד ימין, קצת עד צד שמאל, מחכה להרגיש את פיצי שלי זז. אבל אין תזוזה. הבנתי שלא הגיוני שאחרי שאכלתי קילו סוכר פיצי שלי לא זז, הרי כל ההריון הוא היה כדורגלן מהמניין. ניסיתי לאכול עוד שוקולד (למרות הבחילה העזה שתקפה אותי כבר) ולנסות שוב את מזלי. אבל אין תחושה. אין תזוזה. התחלתי להילחץ. זה השלב שהבנתי שאני חייבת להיבדק. ביקשתי מניר שייקח אותי למרפאת בריאות האישה. הוא כמובן טען שאני היסטרית ושאין צורך אבל אני התעקשתי.

16:00 ניר הוריד אות במרפאה ונסע לאסוף את רומי מהגן. בינתיים עוד תכננו עם רומי טיול בקניון ולקינוח גלידה.

נכנסתי למרפאה ותוך דקות כבר הייתי בבדיקת אולטרסאונד. תודה לאל יש דופק. השלב הבא היה מוניטור שהיה אמור להיערך כשעה. אחרי רבע שעה נכנסה הרופאה והודיעה: "המוניטור לא תקין, את חייבת להגיע לבי"ח מיד".

האחות פירשה לי את דבריה והודיעה לי שכבר לא אחזור הביתה הערב וכדאי שאעשה את כל הסידורים ללידה.

אז עשיתי, התקשרתי לאמא שלי שתגיע לשמור על רומי, התקשרתי לניר שיארוז לי דברים בתיק, התקשרתי לדולה שלי אורטל בירן גורפינקל ועידכנתי גם את יעל מיארה צלמת הלידה שהזמנתי ו"עפתי בבעיטה" לחדר מיון (מהמרפאה הזמינו לי מונית שכבר חיכתה לי למטה שהגעתי) לא יאומן כמה זריזות, יעילות ובהלה של כל הצוות המטפל.

16:45 הגעתי לחדר מיון. גם שם קיבלו אותי במהירות ומיד חוברתי שוב למוניטור. הפעם הובטח לי שזה לשעה וחצי. אז ישבתי מחוברת למוניטור מבוהלת, מפוחדת, בוכה וכל כך לבד.

אחרי רבע שעה הם הבינו את הפרנציפ והכניסו אותי לבדיקת רופאה.

"המוניטור לא יציב, אין לנו זמן לחכות, כנראה שנכניס אותך לקיסרי".

מאותו הרגע ואילך את כל האירועים, ההתרחשויות והדיבורים ראיתי מבעד מסך מעורפל של דמעות שלא הפסיקו לרדת ולשטוף אותי.

כאב ענק שפילח לי את החזה, כאב על עצמי, כאב על פיצי שלי שסובל שם בבטן, כאב על צלקת חדשה שתיתווסף לבטן, כאב על החלמה קשה ומפרכת, כאב על החלמה של 5 ימים בלי המוכר והאהוב, 5 ימים של החלמה בבית חולים מנוכר, לבד, בלי רומי שלי, בלי בעלי היקר, כאב על הקטנה שלי שבין לילה תהפוך להיות גדולה, כאב על תוכנית לידה שמלווה בדולה וצלמת שלא תתרחש, כאב על בעלי שעדיין לא הגיע, כאב חד, מפלח את הלב והנשמה, כאב שלא ניתן להסביר במילים, כאב כזה שרק המילים "אם לא נוציא אותו תוך חצי שעה הוא ימות" גרמו לי לחתום על הטופס של ניתוח קיסרי.

17:50 הכניסו אותי לחדר הניתוח.

 

צוות שלם של רופאים ואחיות מבוהלים, מנסים לזרז תהליכים, לא מדברים, שקט. שקט שאפשר לחתוך בסכין, פחד, חרדה של צוות שלם שלא יצליחו להוציא את פיצי שלי חי, והלבד שלי, כ"כ לבד, והדמעות שלא מפסיקות לרדת והיד שרעדה בחתימה על ההרדמה והקושי לנשום, המחשבה שאולי לא אזכה לראות אותו חי, אלוהים איזו מחשבה מחרידה. הידיים קשורות, כל הגוף מגרד- כנראה בהשפעת חומרי ההרדמה, הדמעות נכנסות לי לאוזניים, ואני לבד. כל כך לבד. מזיזה את הראש ימינה ורואה את בעלי היקר יושב לצידי, כל כך בשקט, כל כך מבוהל, לא יודע איך הוא יכול לעזור, לא מבין איך נקלענו למצב הנוראי הזה. איך תמיד הוא שם בזמן, עם השקט שלו, חיבק והלך, השאיר אותי שוב עם לבד כל כך עצום.

 

18:29 הוציאו את פיצי שלי מתוך מים מקוניאליים סמיכים מאוד, סובל, בקושי נושם אבל הוא חי. לא זכיתי לשמוע את הבכי הראשון שלי, אבל אזכה לשמוע אותו כל החיים.

אחרי 15 דקות שנראו כמו נצח הביאו לי אותו. הנשיקה הראשונה, כל כך מרגשת, כל כך כאובה אבל כבר לא לבד. פיצי שלי יצא והוא חי….

 

כשיצאתי מהחדר ניתוח חיכו לי שם בחוץ- בעלי היקר, הדולה והצלמת המדהימות, חיבקו, נישקו וחיכו לי שוב.

אז אומנם אני לא זכיתי לליווי שלהן אבל הן היו שם לאורך כל הדרך, הן היו עם בעלי יקירי, בכו, צחקו, ניסו לעכל, העבירו את הזמן הכל כך ארוך שלפחות אחד מאיתנו יהיה "ביחד", פחות מבוהל, פחות לבד.

פיצי שלי סבל, ההתחלה שלו בעולם היתה קשה ומאתגרת לכולם אבל בעיקר עבורו אינקובטור, זונדה (לניקוי הקיבה), בטן נפוחה, דרכי עיכול מזוהמות, המון פליטות, בדיקות רופא, לשון ושפה קשורות, קושי לאכול בהנקה, ברית מילה ועוד ועוד.

ואני?? נותרתי כאובה ומצולקת אבל אמא לשניים, מאוהבת, עם שיעורים ענקיים מהיקום על הקשבה לעצמי, לתחושות הבטן שלי- הרי אם הייתי מאחרת להגיע, אני אומנם לא רוצה לחשוב על זה אבל זה צריך להיאמר- בקלות זה יכול היה להיגמר אחרת, להיגמר  בטרגדיה ובלב שבור של משפחה שלמה.

בזכותי קיבלתי את הבן שלי במתנה, נס, מזל, הקשבה לאינטואציה, איך שלא אקרא לזה הוא כאן. עומר שלי, אהבת חיי השלישית…