שבוע 39

אאוצ' , זה כואב… שבוע 39 התחיל עם צירים ממש כואבים אבל לצערי לא כאלו שמובילים ללידה.

20:30 בערב וזה מתחיל- ציר כל 8, 9 או 7 דקות, לא משהו סדיר, הולך ובא, הולך ובא.

כבר מתחיל לתסכל אותי החוסר עקביות, אני מחליטה להתקשר לאורטל הדולה שלי ומעירה אותה ב-22:00.

 הפיה הקסומה הזו קודם כל בודקת כל כמה זמן הצירים מגיעים ועוד כמה דברים ששכחתי ששואלים- כמו כל כמה זמן הצירים מגיעים, מ-1 עד 10 כמה הם כואבים, איך אני מרגישה ועוד שאלות מוזרות…

אוף, שכחתי כמה זה מתסכל, אני כבר יודעת שברגע שהצירים יכאבו מספיק זו תהיה לידה אבל כאן הם לא מתקדמים לשום מקום, סתם כואבים, מעיקים, לא סדירים, לא מובילים לשום מקום ואני כ"פריק קונטרול" שאני, צריכה להיות בשליטה, לדעת שאם זה מתחיל מקפיצים את סבא וסבתא, הולכים לבית חולים ויוצאים עם תינוק.

והנה מגיע לו תהליך "טבעי, זורם, ספונטני" ואני בהתנגדות, מתה מפחד ולא משחררת לטובתו לרגע.

אז מה מפחיד? וואוהו, זו רשימה כזו ארוכה….

 ילד שני, מפחיד לאללה, איך רומי שלי תתמודד? איך היא תקום בבוקר ולא תראה את אמא שלה? מי יהיה שם בשבילה יומיים כשהיא תרצה חיבוק?

איך יהיה בלידה? איך יהיה לי אחרי? כמה זה יכאב הפעם?

איך אתמודד עם שני ילדים? זה כ"כ הרבה… עולם ומלואו…

אז עשיתי מקלחת חמה- בדיוק כמו שהדולה שלי המליצה והכל נרגע. שכח. כאילו לא היה כלום. הלכתי לישון.

קמתי בבוקר וראיתי שהבטן כבר ממש נמוכה, נראה כאילו פיצי שלי עוד שנייה בועט את עצמו החוצה

הבנתי שברגע שאשחרר זה יקרה.

הוא ייצא כשהוא יידע שאמא שלו מוכנה בשבילו.

ברגע שאבין ואפנים שצריך לקחת יום ביומו, לחיות את הרגע, להיעזר באחרים, ללמוד לבקש עזרה, לשתף, להוציא, לקטר ולשחרר רק אז זה יקרה ולא שנייה אחת לפני.

אז משתדלת לעבוד על זה כרגע, לקחת נשימות עמוקות, לחיות את הרגע ולנוח.

להבין שזה אוטוטו קורה, עוד שנייה הוא יוצא,

לנסות להתרגש מהמאורע ולא להילחץ, בדיוק המוטו שאני מדקלמת באדיקות קבה למתאמנים שלי, לחברים שלי ולכל הסביבה שלי- לא לחץ אלא התרגשות.

אז אני מרוגשת, עוד שנייה אוכל לנשום את הקטן שלי, להריח, להחזיק אותו, לראות למי הוא דומה, לנחם ולהאכיל, להיות אמא לשניים…

להצטרפות לפייסבוק ליחצו כאן