שבוע 33

המלחמה האישית שלי.

השבוע הלכתי עם רומי לקניות. לבד. רק שתינו.

רומי בת שנתיים וחודש ולא היה לה כוח ללכת לבד אז כמו כל ילד עייף היא ביקשה שארים אותה. אחרי 5 דקות מתישות, שנראו לי כמו נצח, שבהם היא היתה על הידיים, החלטתי להוריד אותה. כמובן שהיא בכתה ולא קיבלה את זה שאמא שלה פשוט לא מסוגלת.

התנשפתי וכאבתי כאילו סיימתי לרוץ ריצת מרתון ומה בסך הכל עשיתי? הרמתי את הילדה שלי על הידיים. הסיפור נגמר בבכי תמרורים. שלה ושלי.

הגוזל שלי, הכל כך רך. היא כל כך צריכה אותי ואני לא מסוגלת להיות שם עבורה ב-100% כמו שהייתי שם עד היום, איך מסבירים את זה לילדה בת שנתיים? האם המנגנון הפיזי המתוחכם הזה נועד להכין אותה לבאות? לזה שאמא שלה כבר לא תהיה רק שלה החל מעוד חודש?

ילד שני זה כבר לא פיקניק. אני שומעת את זה כל הזמן ומפנימה אבל הנה זה הגיע, קיבלתי סטירה.

הנה הפעם הראשונה שאני מבינה שאני כבר לא אהיה האמא המושלמת שהיתה לרומי עד היום.

הנה הפעם הראשונה שיורד לי האסימון שאם עד היום הייתי כל כולי שלה הרי שמעוד חודש (או טיפה יותר) המשאבים הולכים להתחלק ובתור התחלה הם אפילו לא יתחלקו חצי חצי כי פיצי בוודאות יצטרך יותר תשומת לב.

הפעם השנייה היתה כש"זכיתי" שוב לביקורו של הוירוס. הפעם בבטן. ניסיתי לשכב במיטה כשרומי מתהלכת ומקפצת לה בבית. זה לא עבד. היא ביקשה אותי בכל רגע נתון בבכי קורע לב. אז קמתי, ישבתי איתה, קילחתי אותה- כאילו הכל כרגיל- רק שלא יכולתי לעמוד על הרגליים.

והנה עולים כל החששות שוב, האם אוכל לגדל שניים? ברור לי שכן. כולם עושים את זה, אבל האם באמת אוכל לתת את כולי לשניהם? והביטוי החדש ששמעתי שמבטא את כל החששות האלו הכי טוב הוא:

 GOOD ENOUGH MOTHER. ההבנה שאני כבר לא אהיה אמא מושלמת, אלא רק מספיק טובה. הבנה מאוד קשה לאמא שאני, האמא שחיה בלה לה לנד שרק היא יכולה לטפל הכי טוב בבת שלה.

 יכול להיות שבגלל זה ההריון שלנו הוא כל כך ארוך? כדי שנזכה לתובנות הלא פשוטות האלו?

אז הנה אני מקבלת שיעור מהיקום, שיעור של לשחרר, להאמין שאחרים משמעותיים בחייה של הקטנה שלי יתנו לה אהבה גדולה כמו שלי וחינוך אולי טיפה אחר אבל לא פחות טוב.

מקווה שזה יקל עליי את המשך הדרך.