פרק 4
החזרה למציאות מתוך הבועה המגוננת שבה עטף אותנו הצוות של זוהרה הייתה קשה. תחושה של ריקנות עמדה באוויר.
כמו אישה בהריון הנמצאת בשלב הקינון, מצאתי עצמי באותה תקופה פגיעה מאד אך גם מלאה נחישות וכוחות.
אולי היה זה פשוט בגלל שהספקנו למלא מצברים באוויר ההררי של המושבה, ואולי הייתה זו בכלל ההיפר- אקטיביות שעליה דיבר רם כהן . . . כך או כך, הספקנו תוך חודש מאז שחזרנו לחיפה לעבור לדירה צמודת גינה בשכונת נווה-שאנן, להכין בה "חדר סגור" ולהקים צוות בן שלש מטפלות העובדות סביב השעון עם נעמה.
הייתי צריכה לסמוך על מה שלמדתי כדי ללמד את התרפיסטיות ששכרנו.
כולן היו סטודנטיות מהחוג לפסיכולוגיה וחינוך- מיוחד, או כמו שכינתה זאת זוהרה – " בעלות אוריינטאציה טיפולית".
הייתי עומדת מעבר לחלון שבדלת וצופה בטיפול. מדמה לשמוע את הצוות לוחש באוזניי, ותוך כדי התבוננות לומדת את העבודה ובעיקר לומדת את נעמה.
" הפכי את החדר ללונה-פארק " הדהדו העצות מאופשן באוזניי. היה ברור שככל שנעז להיות יותר יצירתיים – כך יתממש הסיכוי שנעמה פחות תתנתק ותבחר להיות עמנו כאן ועכשיו.
היינו מביאים דליי חול מחוף-הים, יוצרים מהחול ארמונות ובראשם מציבים נרות מהבהבים.
באמבטיות גדושות קצף-גילוח היינו מושיבים אותה, מחליקים את הקצף על גופה, מדגדגים, מקרצפים ותוהים אם הפעולות הללו מסייעות להפיג את הרתיעה החזקה שחשה מכל סוג של חומר ומירקם.
אחד הדברים המעניינים שגיליתי על נעמה באותם ימים, הייתה העובדה שכדי להצליח להגיע אליה, יש משמעות לא רק למגוון החומרים שהבאנו אלא גם לכמויות שאנו משחררים.
באחד מהטיפולים צפיתי בסטודנטית אשר תכננה להכניס לחדר באותו היום צבעי-ידיים.
היא שמה כמות קטנה של צבע בקצה הדף, הגישה לנעמה מכחול וחיכתה. נעמה לא הגיבה. בהיסוס מה החדרתי פתק מתחת לדלת :"שימי הר של צבע".
התרפיסטית נראתה מופתעת אבל ביצעה את ההוראה כלשונה- שפכה את כל בקבוק הצבע על הרצפה. אט,אט, נעמה החלה שולחת ידיים ורגלים קטנות בודקות, ומקץ זמן מה התגלגלה על הצבע, מתמכרת לתחושה. היה ברור שהיא חווה את ההנאה ללא התנתקות. הילדה בת השנתיים שלחה כפות-ידיה אל המטפלת, ליטפה את לחייה בצבע כמתחלקת עימה בעונג המגע.
לאחר שבועות של טיפול בחדר, עזבוה החרדות מפני תחושה פיזית. חוש המישוש שבדרך כלל הינו חוש צנוע ופחות דרמטי מבין חמשת החושים, פרץ עתה מתוך נקבוביות עורה, כמו מנסה להשלים את כל ספקטרום התחושות שהיה כבויי בה עד עתה. היה מרגש לראות זאת – אך לא תמיד זה היה קל..
יום אחד, בזמן שנשכבתי בשעת צהריים במיטה, גונבת לעצמי כמה דקות מנוחה לפני שהתרפיסטיות מגיעות, שמעתי ברקע את נעמה כשהיא יוצאת מהשירותים.
סירבתי לפקוח את עיניי. בניסיון עקשני להיאחז בחסד המתוק שמציעה לי המיטה, הפניתי את ראשי הכבד אל צידו השני של הכר וקראתי לעברה : "נעמוני שלי, בואי אלי".
שמעתי אותה קופצת אחוזת תזזית על המצעים הרכים. על אף עיניי העצומות יכולתי לחוש את המזג הטוב שבו הייתה שרויה, הדבר שימח אותי אך משהו בכל זאת הרגיש לי שלא כשורה. פקחתי עיניים ומצאתי אותה שוכבת לידי מרוחה מכף-רגל ועד פנים בצואה של עצמה.
אחת המטרות בחדר הייתה לחלץ את נעמה מהפאסיביות שהייתה נתונה בה רוב הזמן.
התרפיסטיות הונחו להתחיל בפעילות חווייתית מסוימת, לאפשר לנעמה להתבונן ולעבד את מה שהיא רואה, ואז ולהזמין אותה בזהירות להצטרף.
לעיתים הייתה צופה בהן מהצד והתרפיסטיות בשלהן ממשיכות לבד. אך ברגעים הטובים שלה הייתה מתרוממת מהפוזיציה המרוחקת ומצטרפת.
לעיתים התהליך היה הפוך- נעמה הייתה תופשת כמו באקראי את אחד החפצים בחדר והמטפלת הייתה מרחיבה ובונה סביב אותו חפץ עולם תקשורתי שלם- סיפור, שיר, יצירה או משחק.
בסוף כל שעה טיפולית היינו יושבות לעשות משוב.
הייתי שמה דגש על הנקודות אותן למדתי מהצוות :
האם התקיים בחדר קשר-עין ספונטני / באילו מצבים הפגינה נעמה הבעות רגש / מה הייתה תגובתה למצבים- חפצים – ואנשים חדשים / כיצד היא מביעה רצונות – האם בחיקויי? תנועה? הצבעה? / באילו רגעים אם בכלל היא יוזמת /האם נאמרו על ידה הגיות?- צלילים?- מילים?/
עד כמה נראה שהיא מבינה את הנאמר לה / האם היא נענית לג'סטות של המטפל / האם היא מבצעת פעולות חוזרות ונשנות/ מה מידת העניין שלה באנשים – לעומת חפצים.
למדתי מזוהרה כי אחת הנקודות החשובות במשוב מקצועי, זה להתחיל בדברים החיוביים ומשם בעדינות לכוון את המטפלת בשאלות שיגרמו לה עצמה להצביע על הדורש תיקון.
העבודה הייתה מפרכת, לאחר שעות בחדר הסגור הייתי מוצאת עצמי בסופו של יום נאבקת בגרגירי החול או הקמח שחדרו בין חריצי המרצפות, מקלפת את הגועש שנדבק בקירות ומנסה להוציא אותו מהבגדים.
היה ברור שנעמה עוברת תהליך. מילדה כמעט אפאטית החלה להצביע על דברים שרצתה, להשתמש בהבעות פנים, לשתף פעולה בחוויות שיזמנו ואפילו ליזום בעצמה.
חיינו נכנסו לשגרה. כשהיינו חוזרות בצהרים מהגן, הייתי ממלאה לנעמה גיגית עם מים וכך כשהיא משכשכת בתוך הגיגית, הייתה מחכה עד שסיימתי לחמם את ארוחתה. יום אחד במקום להיכנס בקפיצה למים החמימים, נגשה אל קצה הספה ונעמדה. בתחילה לא שמתי את ליבי לכך. בקלילות קראתי לעברה :
-"נעמוני הגיגית מחכה לך, בואי לשכשך במים ".
אבל נעמה נראתה החלטית בסירובה. כל ניסיונותיי להזיז אותה משם עלו בתוהו.
בפנים חתומות הבהירה כי אינה מעוניינת עוד במים הטובים ואף על הארוחה היא מוותרת.
עד שהגיע השעה בה מגיעות המטפלות ועליה להיכנס לחדר, נצמדה לפינת הקיר בסמוך לספה.
ללא טרוניות עמדה שעות על רגליה הקטנות- כשומר הצופה על משמרתו.
נזכרתי בחתיכה החסרה מתוך הפאזל הגדול של האפיונים האוטיסטים. בכל הספרות המקצועית היא מופיעה – "האוטיסט מקיים טקסים מסוימים, הנראים חסרי פשר וביזאריים".
על האפיון הזה נעמה בינתיים פסחה והינה עכשיו הוא מגיע.
הבחירה לעמוד דווקא בנקודה הספציפית הזאת הייתה מכאיבה בשקיפותה. הייתה זאת נקודת התצפית הטובה ביותר שיכלה לבחור. ממנה קיבלה שליטה מלאה על המתרחש בבית.
זווית מצוינת אל הסלון, אל המטבח, אל פינת-האוכל ואל דלת הכניסה. אין יוצא ואין בא – מבלי שיעבור תחת עינה הפקוחה.
תכננתי להרים טלפון לזוהרה – לקבל ייעוץ, אבל בתוכי כבר ידעתי את התשובה.
כמו ההורים של הילד ההולנדי אשר הורידו את צלחתו מהשולחן מבלי לעשות מהומה סביב החלטתו שלא לאכול, כך ידעתי שגם אני מצווה לשתוק.
-"אני אוכלת משהו ואחר כך הולכת לנוח עד שתבאנה התרפיסטיות." הודעתי לחלל הסלון.
נותרו לי עוד שעתיים עד שאצטרך להוציא את כרמל מהגן ועד שטליה חוזרת מבי"ס. ישבתי לבדי לאכול. אחר-כך הלכתי לעשות מקלחת ומשם לחדר שינה. מידי פעם, כדרך אגב הצצתי לסלון. כל הזמן הזה נעמה עמדה באותה נקודה ללא ניעה. אינה מפקירה את משמרתה.
כבשתי את פניי בכרית ובכיתי.
הריטואל החדש חזר על עצמו יום אחר יום. היינו חוזרות מהגן, אני ממלאה עבורה גיגית והולכת לענייניי בלי לומר דבר, והיא בשלה נעמדת ליד הספה.
אחרי שבוע שלם של עמידה איתנה בנקודת תצפיתה, נגשה פתאום לגיגית ונכנסה כאילו לא אירע דבר. כשסיפרתי על כך לזוהרה היא אמרה :
"פעלתם נכון! ולכן זה היה קצר".
אחד הדברים המפחידים בגידול של ילד עם צרכים מיוחדים, זה לראות אותו צומח מול עיניך ולהכיר בעובדה כי עצם התבגרותו הכרונולוגית מעצימה את הפערים שהוא פותח מול בני גילו.
הימים בחדר הסגור עברו. נעמה הייתה כבר כמעט בת ארבע, וככל שנקף הזמן גברה בנו הכמיהה לשמוע מפיה שפה.
באוויר עמדה השאלה : האם נעמה תדבר ? (כחמישים אחוז מהאוטיסטים כלל אינם וורבאליים ומשתמשים בתקשורת חלופית הנסמכת על תמונות) .
כמידי חודש שלחנו אל הצוות קלטת עם שאלות.
בקלטת האחרונה שמיכאל צילם, ניסיתי להביא את נעמה לרגעי קיצון. בכוונה לא הורדתי לה מהמדף את הדברים עליהם הצביעה, מתוך תקווה שהתסכול יוציא אותה משלוותה וידובב אותה להגות במילה את מבוקשה.
"מילה אחת בודדה- זה כל מה שאני צריכה" הייתי בוכה למיכאל.
התשובה של זוהרה לא איחרה לבא. לא עוד נתפשנו כתלמידים מצטיינים.
-" איזו קלטת זוועה " הוכיחה אותי בשיחת הטלפון לאחר שצפתה בי בסרט.
"אצלנו למדת לעשות כאלו מניפולציות על הילדה? את נראית מיואשת וכועסת ללא תקנה".
הרגשתי גמורה.
-"נמאס לי לקבל שיקוף רוחני למצבי. אני רוצה תשובות מעשיות, משהו שיגרום לה תכלס לדבר".
ידעתי בליבי – הגיע הזמן לחפש במקום אחר.