המרוץ אחרי הזוגיות, אף פעם לא נפסק. זו מן חרדה קיומית שהיא חלק בלתי נפרד מהדי אן אי שלנו כנשים. כל הפוגה מקשר שהיתה לי לאורך השנים, רק הכניסה אותי ליותר חרדתיות וצורך נואש לייצר אידיאליזציה בגבר הרציני הראשון שאפגוש. יש משהו בואקום מזוגיות שמכניס אותי לפרנויה! לא כי אני לא עצמאית,אני לא תלותית, אני גאה בחופש שלי. זה משהו לא הגיוני שכל יום שעובר ואני לבד- מרגיש לי שאני מתקרבת לסייל סוף עונה. בחורה יפה ומוצלחת, בדיוק כמו בגד יפה על קולב , צריכה להימכר מהר. אני מבינה בדיעבד שכל הבחירות זוגיות שלי , היו אידיאליזציה שעשיתי, אחרי  תקופה לא מוצלחת של קשרים סתמיים, שיטחיים שבהם הרגשתי רק תמונה יפה ללא מחוייבות או פוטנציאל לעומק.

ואז יום אחד את פוגשת גבר חמדמד, שאינו מפחד ממשחקים או מצבי רוח. הוא מתמיד להתקשר ומראה שהוא כאן להישאר- ואז את מתאהבת! את מתאהבת בהתמדה, את מתאהבת בביטחון  ואת מתאהבת בודאות לקשר זוגי. בעצם, כל הגברים שעל פני השטח, נראו שווים כי הם מאתגרים: משחקים חום וקור , "בואי תנחשי למה אני מתכוון" ועושים ו"יברח" אחרי 5-6 דייטים רצופים כי זה כבר "מלחיץ", סוללים את הדרך לכל הגברים האחרים שכנראה לא הייתי רואה בדרך ובסוף איתם אנו מתחתנות .

 אבל האם זה מה שאנו באמת רוצות? זו שאלה טובה! האידיאליזציה הזו מאוד מסנוורת אחרי שנכבית בליבך. הלכת  לראיון עבודה, היתה כימיה . מיד זימנו אותך להמשך תהליך ואת בשוונג. משקיעה את כל האנרגיות מתוך אמונה תמימה- שזה שלך.אבל איפה שהוא שם בתהליך, שאת מחכה לטלפון "הודאות" להתקדם לסגירה הסופית, מודיעים לך (במקרה הטוב) שהמשרה אוישה. איך את מתרוממת מזה? איך את לא מתייאשת ופשוט מתקשרת למשרה שדחית לפני שבוע (כי  השכר לא היה מבטיח) וסוגרת עניין?! הרי אם דייטים הפכו להיות ראיון עבודה , אז כל דייט נוסף יגביר את כמות   המסננים והקריטריונים שאגדיר ל"מושלמות" המשרה. ומה הסיכוי עם כל כך הרבה קריטריונים שהמשימה תיצלח??