מדהים איך לכולנו יש מגננות ו"תיקים" שאנו סוחבים איתנו מהעבר- פחדים, חששות. אנו שמים "ברקסים" בלי להתכוון- מפחדים להכניס פנימה מישהו ולהיות לגמרי חשופים בפניו.

יצא לי לראות היום את הסרט "חודש נובמבר", מדהים ואבסורדי איך החודש הזה- חודש ספטמבר הוא חודש האהבה. ראיתי את הסרט הזה אולי חמש פעמים קודם לכן, אבל הוא כל כך מרגש ונוגע בי כל פעם מחדש…

אני מנסה להיות בשליטה כל הזמן, בורחת למקומות שגורמים לי אושר- אימהות, עבודה ועזרה לאנשים. זה ממלא אותי ונותן לי לעיתים תחושת ערך מוסף עילאית. אבל משהו חסר לי- חסרה לי אהבה זוגית.

אני כל כך כמהה להרגיש, לחיות וליהנות מההוויה ולא לרוץ במירוץ החיים ללא עצירה. אבל אני מוצאת את עצמי כל הזמן שמה ברקסים בלי להתכוונן.

אני רגילה שמחזרים אחרי, אבל זה לא מעורר בי כלום. חיזוקים שיטחיים הם מקסימים, אבל לא מעוררים בי רגש. האם אני כל כך נוקשה? האם אני מחפשת משהו שלא קיים…..?

מצאתי מישהו שגורם לי להרגיש טבעית, חיה- כימיה שאינה מוסברת. היכרות קצרה , אבל תחושה עמוקה של נכונות, אמיתיות, כנות שאינה מתאמצת. האינטנסיביות המהירה שלפה מתוכי את המגננות- הפחד מלהיפגע.

אני כל כך כמהה להרגיש ולחיות וברגע שזה כן קרה לי, הרגשתי כמו סיר רותח שצריך מיד להתקרר, כי המים מתחילים לזלוג החוצה וזה קשה לי מלהכיל. יריתי בפניו את כל פחדי, אולי מתוך כוונה להבריח ואולי מתוך רצון ל"בחון" האם הוא יצלח לעקוף את המגננות ולהישאר. הוא ברח. ברח לעולמו. למה לו לשאת תיקים של מישהי אחרת? יש לו מספיק משל עצמו.

שלושה שבועות עברו ולא דיברנו. כל אחד המשיך בחייו, אבל משהו ממנו נחרט בי ולא איפשר לי להתקדם. שנינו כל כך דומים ובכל זאת מתנהלים אחרת. בסרט "חודש נובמבר" קיאנו ריבס משחק גבר קרייריסיטי שכל עולמו חומרי והאדרנלין שמעיר אותו בבוקר הינו ההצלחה העיסקית שהוא יביא. יום אחד כל הקלפים נטרפים והוא מוצא את עצמו בלי עבודה ובלי חיים. הוא כל כך נהול באורך החיים האינוכי שלו, שהוא אינו מבחין ופנוי ריגשית להכיל כלום, בטח שלא אהבה.

שרליז תרון המדהימה, מהסיבות שלה, מעוררת הערצה (גם קצת תהיות השפלה?) בדרך האסרטיבית שבה היא מבקשת להכניס את עצמה לחייו- רק לעזור לו, זה כל מה שהיא רוצה. לחודש אחד.

אלו יחסים כל כך שונים מההתנהלות שהכרתי עד היום- קונסטלציה חדשה של קשר שאינה מבקשת דבר ריגשי ובכך מקלפת את כל המגננות שלנו כבני זוג פוטנציאליים. החשיפה הזו, העומק האינטימי שנוצר בחברות ותקשורת יומיומית פשוטה, מאפשרת ללב שלנו להפתח ולעורר רגשות חזקים שמערערים את כל מה שהכרנו לפני כן. זו האהבה האמיתית, הכנה והטובה ביותר שניתן לחלום או לבקש. זו אהבה שמתגנבת לה לאט לאט .. היא ללא מחסומים והיא ללא "ברקסים", כי אנחנו בכלל לא מודעים לקיומה. אנו נותנים ללב שלנו להכיל אותה כי היא מזדנבת בצורה עקיפה.

לפני חמישה ימים, החלטתי להתקשר אליו. בלי הסברים, פשוט לזרום עם השיחה ולבחון איך אני מרגישה ואז לקבל החלטה איך אני מתמודדת עם התהייה לגביו. הוא חזר אלי ולמרות העייפות והשעה המאוחרת, מצאנו את עצמינו מדברים 3 שעות. דיברנו על הכל ועל כלום. הוא שיתף אותי בתובנה חדשה לגבי חייו- הרצון לחיות מבחינתו נובע מחופש. חופש עיסקי שמאפשר לך לייצר כסף מכסף ולא לקום בבוקר בשביל השבלונה של 9 עד 5 והדאגה לכניסת המשכורת ב- 1 לחודש. מצאתי את עצמי נשאבת, מייעצת ובעיקר מאוד מתחברת. השיחות איתו בהיכרות הקצרה שלנו, תמיד הרגישו לי כל כך טבעיות- כאילו אני מדברת עם התת מודע שלי. ובכל זאת. לא דיברנו עלינו, כי אין אנחנו.

הרגשתי מאוד טוב ונוח לייעץ לו ולעזור לו בכל מידה שכמובן ניתן וזה עשה לי טוב. אבל מצאתי את עצמי מסיימת את השיחה בציפייה. כמו מטומטמת- למה את מצפה?! במשך חמשת הימים הבאים, דיברנו, סימסנו ובעיקר שיתפנו אחד את השני בלבטים והזדמנויות שיכולות לעזור לו במסלול הבחירה של חייו. הפכתי להיות ידידה פסיכולוגית, שמכילה, שמפרגנת, שתומכת. נוצרה ביננו פתיחות ואינטימיות אחרת- כזו שלא מערבת "ברקסים" בין בני זוג פוטנציאליים.

ולמרות שאני מאושרת שיש בי את היכולת לעזור למישהו – גם אם זה רק בעצותיי או בדרך החשיבה שלי, משהו בי חושש. ליבי חושש להיפגע. הרי אני לא אדישה אליו. אני מאחלת לו את כל האושר והצלחה בעולם! אבל אני מתחילה להיקשר אליו מעט. לצפות לשיגרת השיחות שלנו, לצפות להזמנה למפגש, לאיזשהו פידבק שיאשר שאני עדיין נבחנת במשבצת של בת זוג פוטנציאלית. מעולם לא הייתי צריכה להילחם על המשבצת. הכוח שלי, ב- 30 שנותיי, היה תמיד המראה והקסם שלי. ההתאהבות בי היתה תמיד איך שאני נראית, עם שילוב של בגרות. כל קשר שהייתי בו עד היום, כלל קבלה מאוד גדולה מהצד השני ואז נתינה מצידי. קשרים אלו עד היום לא החזיקו לאורך זמן.

בסרט "חודש נובמבר" קיאנו מתאהב ללא היכר וללא גבולות בשרליז, כי היא מגלה לו את האהבה בדרך הכי לא קונבנציונלית שהוא ציפה. קיאנו אינו מבחין ביופיה של שרליז, אלא מתאהב באישיות, בשמחת החיים שלה ובקלילות ההתנהלות שלה שנובעת מתוך הנתינה האינסופית שלה.

האם גם לי זה יכול לקרות? האם נתינה ללא אינטרס, האם נתינה שאינה דורשת או מתיימרת לקבל דבר בתמורה ,יכולה לבנות אהבה גדולה מכל?

שלכן

האמא בורוד