"אוטיזם – חשדות – ומשאבים"

בשנות ה- 90 הוציאה קתרין מוריס את ספרה :  "השמיעי קולך" – ספר שעד מהרה הפך לרב מכר בארה"ב , תורגם לשפות שונות  (בהן גם עברית) ונמכר בעותקים רבים בעולם כולו.
כמו "השמיעי קולך" כך גם "חשדות ומשאבים" הינו ספר העשוי להעניק למשפחות רבות את ההבנה שהאוטיזים אינו מאסר עולם אשר נגזר משמיים אלא  קיימות דרכים המאפשרות  להיאבק בו, לצמצם אותו ולהביא את הילד מניתוק מוחלט לילד חיוני, המתנהג עפ"י כללים חברתיים  נורמטיביים.

שלא כ"השמיעי קולך" – אשר בו שני הילדים האוטיסטים הבריאו לחלוטין  מהאוטיזם  ובסוף הספר מתוארים כילדים רגילים לכל דבר,   "חשדות משאבים "  אינו מתיימר להציג  הצלחה גורפת אלא מציג הורים אשר קיבלו החלטה להיכנס לרוטינה של  עבודה סיזיפית, אפורה משהו.
דווקא העובדה  שרגעי ההצלחה של הילדה בסיפור, באים  במנות זעירות אחרי עבודה מאד מפרכת הופכות  את אותם רגעים לכל- כך מרגשים ואנושיים.

"חשדות ומשאבים" נכתב לפני התפרצותה של המחאה החברתית בקיץ האחרון, אך  קיימים בו קווים הקשורים בעולם המחאה : מהרגשת העוצמה של  ציבור הלומד כי הוא מסוגל להתאחד ולהניע מהלך ועד תחושת התסכול המלווה את המוחים בשאלה הצפה ונוכחת תמיד : האם אפשר בכלל לסמוך על  הבטחות הפוליטיקאים?  החשד המכרסם בטיב כוונותיהם והמניע האמיתי מאחורי התנהלותם .

אומנם הסיפור מסופר בנימה אישית, אך תוך כדי כתיבתו חשתי שבגדול זהו הסיפור של כולנו – הורים לילדים נכים באשר הם .  הורים אשר בשגרת חייהם  משמשים פשוט כהורים – מלבישים, מאכילים, מחנכים ובעיקר נאבקים בגבורה בלקות הקשה המשיבה להם מלחמה ללא רחם..
ובין לבין היותם הורים אפורים הם  מתפנים לאותן מלחמות בלתי אפשריות  בבלתי מנוצח : הבירוקרטיה והממסד.
איזו מלחמה היא הירואית יותר וקשה יותר ? האם  המלחמה מול האוטיזים הבלתי מנוצח או הבירוקרטיה הנצחית? "  שאלה זו אינה עולה  מפי גיבוריו- משם  שאינם יכולים להרשות לעצמם את "הלוקסוס" בהתלבטות הנל' . הם נוכחים בשתי החזיתות במלא העוצמה, לא מתוך התחסדות ואפילו לא מתוך אידיאולוגיה מרשימה- סתם מתוך פשטות של הורה שאלו הם חייו.

                                      ~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרבה אנשים שואלים אותי : "מה הרגשת מיד אחרי שקיבלת את האבחון?"

אני זוכרת בבירור שהתחושה הראשונה הייתה- יציאה למלחמה- בנאיביות גדולה האמנתי שאצליח להיות האמא  שהוציאה את ביתה מהאוטיזם.
התחושה הבאה הייתה עצב גדול של אלו שיודעים שחייהם השתנו לבלי היכר ונדמה כי לעולם לא תהיה להם שוב סיבה לחייך ..
היום אני יודעת שבתי לא תצא לעולם מהאוטיזם אבל יש לי, ועוד איך,  המון סיבות לחייך.