תהיי קטנה, אני אהיה גדולה גם בשבילך –"אמא….."
כל אמא יודעת לזהות את האקורד המסוים בו נאמרת המילה הזו, ולאיזה הקשר היא מופנת באותו רגע.
באותו רגע המילה הזו שוחררה לאויר בטון מתמסכן, מבואס, וקצת עצוב.
"אמא, אני לא מוצאת את השרביט של הנסיכה של הפליימוביל, היא נאבדה לי…."
ככה נשמעת מצוקה של יום חול אצל יהלי.
אני מסתכלת עליה לפעמים וחושבת לעצמי שזה באמת נורא כיף להיות ילד.
ההבדל במקרה הזה שיהלי טיפה שונה מכל הילדים, משום שהיא בעצם נולדה בלי אבא חי ונושם.
בתקופה הראשונה, של ההריון, ועד שיהלי הגיעה לגיל שנה,
תיעדתי בכתב את כל מה שעבר עלינו, מהחשש שאשכח, ובדיעבד אני מבינה, שבצדק.
מיד אחרי התאונה, כתבתי לה:
"אנחנו נשארנו כאן, עם השאלות והתהיות. אבל החיים שלנו זה כמו ליפול לאמצע סיפור, מבלי לדעת את התחלה ואת הסוף,
וחבל לי שאת צריכה להבין את זה כבר בבטן. את בטח תגדלי ותשאלי שאלות, אבל לא יהיה לי כל-כך מה לענות לך,
בגלל שגם אמא לא מבינה למה מישהו כ"כ צעיר צריך להפוך לאבא מתחת למצבה טריה, אמא לא תמיד יודעת הכל….".
אני מודה. חששתי לאן תיקח אותנו הרוח. זה קצת הרגשה של לחימה,
הרצון לנצח, מבלי לדעת מה יהיו תנאי השטח והמוקשים בדרך.
בעצם נפלה עלינו פצצה,
וכשנופלת פצצה, יש בום אחד גדול מאוד,
ואז הרבה עשן, שקשה לראות דרכו.. ופשוט צריך לתת לעשן להתפוגג.
אחרי שיהלי נולדה, כתבתי:
"יהלי. כך החלטתי לקרוא לך. או בשמך המלא, יהלי מרים, ע"ש סבתא מרים ז"ל.
ולמה יהלי?
ה'-לי. שהקדוש ברוך הוא יהיה איתך בכל מקום.
כולם ציפו ממני לקרוא לך אביה, גם כי זה מזכיר את השם של אבא, אבי,
וגם בגלל שהקב"ה הוא אבי יתומים.
כשאני מחזיקה אותך,
אני מעדיפה שלא לחשוב על כך שהוא בחר בי לגדל את הבת שלו מגיל אפס,
כדי שידיי לא ירעדו מגודל המעמד.
אבל החלטתי שלא לקרוא לך כך, את לא צריכה לשאת איתך את האסון הזה לכל מקום,
את לא צריכה להיות אנדרטה.
אנדרטה מסמלת משהו שנגמר,
ואת, את זה משהו שרק מתחיל…."
ברגע ההוא התחיל בעצם המסע שלנו, שלי, לעשות את כל ההשתדלות והמיטב,
כדי שיהלי תגדל שמחה ומאושרת, כמו שילד צריך לגדול.
במדינה כמו שלנו, שכול הוא לא משהו זר, ואני חושבת שהישראלי הממוצע מכיר את סרטי יום הזיכרון,
המתעדים את חייהם של אלמנות צעירות שנותרו עם ילדים קטנים.
חשוב לי להדגיש שאינני שופטת שום גישה, ושום דרך.
לי באופן אישי קשה לראות סיטואציות בהן ילד צריך לסחוב על עצמו את העול הזה, את האבל.
אני זוכרת שבשבעה, מישהו ניגש לאמא שלי ושאל:
"תגידי, היא מבינה מה קורה, היא קולטת?"
ואמא שלי ענתה לו:
"את אסון התאומים, מישהו הצליח לתפוס? זה אסון התאומים הפרטי שלה…"
אז אומנם לוקח זמן להבין באמת מה קורה,
ובתקופה הראשונה הייתי צריכה לצבוט את עצמי ולשאול שוב ושוב:
אני אלמנה? הבת שלי שעוד לא נולדה תהיה יתומה?
נקלעתי בגיל צעיר למצב שבו אנחנו בעצם משפחה שכולה, ואני עומדת בראשה. והחלטתי שאנחנו נהיה משפחה שקולה.
ובמשפחה שקולה, לא חיים את השכול.
ילד לא צריך לחוות את הקושי או העצב, לפעמים זה נראה כאילו היוצרות קצת מתהפכים,
כי הרי התפקיד שלנו כהורים הוא להיות סוג של ספוג, לספוג את התחושות של הילדים שלנו ולנחם אותם,
ולא חלילה ההיפך.
ואז, כשהתרחשה התאונה, החלטתי שהילדה הזו ששקלה בקושי 400 גרם בסקירה אז,
לא תחווה את זה. כי מה שקרה, קרה לי.
זה התיק שלי.
אני משתדלת לעשות הכל כדי שיהלי לא תחוש בחיסרון הזה שאני חיה כל יום, אפילו שעברו כבר קרוב לחמש שנים.
אני מדמה את האובדן הקרוב כ"כ כמו זה, של אובדן בן זוג,
לאדם שכורתים לו יד או רגל לא עלינו, אז בהתחלה הכאב הוא עצום ובלתי נסבל, ועם הזמן, הכאב דועך,
אבל החיסרון נשאר.
עם כמה שאני מנסה להיות חזקה, אי אפשר להתעלם מהחוסר הזה, אפילו בתחום הטכני.
לא תמיד אני יכולה לעשות הכל, או מספיקה לעשות הכל.
טיפחתי גם את כישורי המשחק שלי, כי כשנדל ענק מגיע לביקור אצלנו בבית, אני חייבת להיות גיבורה כמו סופרמן,
כי ילדים מבינים שאם אמא מפחדת מג'וק, ואין אבא בבית שיבוא להוציא אותו,
אז אמא עצובה, לא?
לאמא מותר להיות עצובה. באמת. רק שעדיף שהיא תעשה את זה אחרי שמונה בערב.
ילד צריך לגדול בתוך חממה גדולה של שמחה וביטחון,
להיות עצוב מדברים שילדים עצובים מהם,
ולהיות שמח מדברים שילדים שמחים מהם.
אז, לפני כמעט חמש שנים, בקשתי שאם אשתגע, שישימו אותי בהרצוג (בי"ח פסיכיטארי),
הצמוד להר המנוחות בירושלים, כדי שלילדה יהיה נוח לבקר את אבא ואמא.
כי כשנופלת פצצה, ויש הרבה עשן,
אי אפשר לדעת מה יהיה אחרי שהוא יתפוגג.
ואחרי שהוא התפוגג, ואפשר היה לשקם את ההריסות,
היה לי חשוב שהזכר לחורבן בבית הפרטי שלנו,
יהיה שולי.
שהבית שלנו יהיה כל-כך צבעוני, נעים ושמח,
שהזכר לחורבן יהיה חלק טבעי,
שגם עליו יהיה נוח להסתכל.
לכן, כשיהלי באה אלי ואומרת:
"אמא, אני לא מוצאת את השרביט של הנסיכה של הפליימוביל", במבט עצוב ועם דמעות בעיניים,
זה אולי ישמע מוזר מאוד,
אבל זה עושה לי נחת.
כי זה נותן לי תחושה שאולי קצת הצלחתי,
כי זה נותן לי תחושה שאולי כיוונתי נכון,
כי הנה, הצלחתי ליצור בית שבו חיים עם השכול, ולא את השכול,
ובעיקר –
כי זה מה שצריך להטריד את הילדה שלי,
שרביט קטן של פליימוביל.
5 תגובות על “תהיי קטנה, אני אהיה גדולה גם בשבילך – דורין”
דורין שלי,
כשאני לא עונה בטלפון, זה פשוט בגלל שגם אני עסוקה עם שרביטים של פליימוביל, אמנם מסוג שונה.
יהלי אדירה, ואמא שלה עוד יותר.
אני חושבת שהתעלית מעל עצמך בפוסט הזה.
כל כך הרבה עומק בכל כך מעט שורה.
כל כך הרבה גבורה, בכל כך מעט זמן.
דורין אהובה,
מי שנתן לך את הילדה, הוא זה שלקח את אבא שלה,
הוא גם זה שישלח לה בעזרת ה' אבא חדש.
מצחיק לאחל לך תהיי חזקה, כי את יותר חזקה מכולנו.
רבונו של עולם
אוהב אתכם מאד
וגם אני ומומוש!
את מרגשת עד דמעות
ואני בוכה
ריגשת אותי עד דמעות. את אשה אמיצה ואני מאחלת לכן חיים טובים של שמחות גדולות כקטנות. אני בטוחה שאת אמא נהדרת ויהלי זכתה להוולד לאהבה גדולה שכזו.
im crying! this article is so big, so emotional ,g-d bless u and yaheli! your just so amaizing!
תהיי חזקה ותמשיכי כך, לא נראה שתגיעי להרצוג, יש לך ראש בריא