אז,

כשהתרחשה התאונה, שאלו רבים, מי בלשונו ומי בהירהורי מחשבתו, אם ארצה להינשא שוב.

יש משהו באופי האנושי, ואולי זה האופי הישראלי, שלא לומר הפולני – לרצות לראות אותנו, האלמנות, "מסתדרות" כמה שיותר מהר.

לשאלה הזו, דאז,

היו שני צדדים שמשכו כל אחד לכיוונו.

הצד השכלי,

הרי אני בסה"כ בחורה צעירה שהתאלמנה בגיל שרבים עדיין לא נישאו כלל.

והצד השני, הרגשי…

אז לא.

אני לא מהאלמנות שתקעו יתד (או יותר נכון, אנדרטה) בחייהן עם בעליהן ז"ל.

עם כמה שזה היה נראה לי הזוי אז, ידעתי באופן התיאורטי בלבד, שארצה לצאת, להכיר, וכן, גם להתחתן שוב.

נראה היה לי גם אגואיסטי כלפי הילדה שלי לבחור באופציה אחרת.

יהלי, אם כבר מדברים עליה, לגמרי בעניינים. בעניינים במושגים שלה, כמובן.

פעם ילדה אחת שאלה אותה איפה אבא שלה, והיא ענתה: "מה, את לא יודעת? הוא בשמיים, הוא מת. וקוראים לו אבי".

מה שמקסים אותי בה, זה שהיא אף פעם לא התלוננה על זה בתחום האישי.

באחד הימים היא באה אלי ואמרה:

"אמא, את יודעת? אין לי אבא. אבל אז מה, לא אכפת לי. יש לי את סבתא גיגה וסבא יויו,

ויש לי את אמא שלי, החמודה שלי, ויש לי את….. ואת….. ואת….. ואת….." והיא המשיכה ומנתה את שמות הדודים ובני הדודים, שלה ושלי……

ומצד שני, ביום בהיר אחד, אין לי מושג מי סיפר לה ואיך היא גילתה, שגם אם אבא אחד מחזיר את נשמתו לבורא,

יש אופציה להתארגן על אחד חדש.

ואז החלה תקופת "מתי תביאי לי אבא חדש".

לקח לה זמן להבין איך זה בדיוק קורה, איפה, מתי ואיך מתבצעת הרכישה.

פעם אחת אספתי אותה מהגן אחרי שעשיתי קניות בסופר והיא שמחה: "יש!, קנית לי את הקופנקס (קורנפלקס) שאני אוהבת",

ואחרי שעברה על כל השקיות, שאלה:"ומתי תביאי לי אבא חדש?"

ונחזור קצת אחורה.

מבחינה הלכתית, לאישה אסור להתחתן עד שיעברו 24 חודשים מהלידה.

ההלכה הזו נראתה לי מוזרה קצת, ואפילו דאגו לעדכן אותנו בה עוד בזמן שישבתי שבעה.

אחרי שהוסבר לי שהסיבה להלכה הזו היא בעצם סוציאלית ובאה להגן על הילד, בזמן שהוא עוד ממש תינוק,

כדי שאמו לא תתמסר לגבר אחר (מטבע הדברים בתחילת קשר/נישואים) וכביכול הטיפול בילד יהפוך לדבר מרכזי פחות בחייה,

הצלחתי להבין את זה יותר.

כשמחוגי השעון המשיכו לתקתק אצלי, ויהלי עוד הייתה קטנה ולא התקרבה לגיל שנתיים,

הבנתי שגם בלי קשר לילד,

אישה צריכה את הזמן, וטיבעה הוא כזה שסביר להניח שלא תרצה, וגם אם כן, אולי זה מוקדם מדי.

עבור גברים אגב, ההלכה שונה לחלוטין

ומתירה לגבר שהתאלמן ומטופל בילדים קטנים, להתחתן שוב עוד בתוך 30 ימי האבל על רעייתו.

אני לא רואה את זה באור שובינסטי בכלל,

אני חושבת שזה פשוט שופך אור, כמות אדירה של פלורוסנטים, על ההבדל העצום בין גברים לנשים.

ונחזור –

במקרה שלי, זה יצא כמעט שנתיים וחצי של אלמנות, עד שניתן לי אור ירוק להנשא בשנית מהבחינה הטכנית,

אם ניקח בחשבון ארבעה וחצי חודשי הריון שקדמו ללידה.

בעצם, הפעם הראשונה שעליתי לקבר שלו, הייתה ל"אזכרה" בתום השנה הראשונה.

למה?

הסיבה הראשונה היא, כי בזמן הפטירה הייתי בהריון, וכמובן ש"מועצת פולניה" לא תאפשר בשום אופן לאישה הרה להיכנס לבית קברות.

והסיבה השניה, אנחנו אנשים מאמינים. אומרים שבשנה הראשונה הנשמה בעצם עוברת דין, משפט, על כל שהותה בעולם הזה, וזה מפריע לה כשעולים לקבר.

ומי אני שאפריע לו…

בפעם הראשונה שהייתי אצלו, הכנתי שתי אבנים צבעוניות.

על אחת מהן כתבתי: "יהלי מרים", למקרה שהוא לא מעודכן,

ועל השניה כתבתי: "אי אפשר לאישה בלא איש….."

חז"ל אמרו (ירושלמי, מסכת ברכות) משפט שאני מאוד אוהבת ובחרנו לכתוב אותו בשער ההזמנה לחתונה שלנו:

"אי אפשר לאיש בלא אישה,

ואי אפשר לאישה בלא איש,

ואי אפשר לשניהם בלא שכינה".

הנחתי את האבנים על הקבר שלו, שפתאום הפך לעליז יותר (כן, זה צירוף מטופש).

שנה לאחר מכן, ביום האזכרה השני, יהלי הייתה בת שנה ושמונה חודשים. לא יצאתי עדיין עם גברים, אבל ההרגשה שזה קרוב התחילה להתבשל.

היו הרבה אנשים באזכרה. ראיתי את האבן לדקה קצרה כשהתקרבתי ממש, המילים עליה היו פחות ברורות אבל עוד נראו טוב.

כחצי שנה אח"כ, יהלי בת שנתיים וחודשיים,

אני אחרי דייט ראשון.

עליתי לקבר שלו. היה לנו יום נישואים. 3 שנים.

הייתי שם לבד, והאבן ההיא שהנחתי שם, הייתה כבר מקולפת, כאילו מישהו בא עם פטיש ואיזמל כדי למחוק ממנה מילים.

(אולי זה קרה בעקבות הברד שירד באותה שנה).

הסתכלתי על האבן ששתי המילים היחידות שנותרו עליה היו: "בלא איש",

והבנתי שכנראה כל הצדדים מסכימים,

ש…. הזמן עושה את שלו.