הבטן שלי , מתחילה לקבל צורה הריונית.
לא להאמין אבל אני כבר שבוע 9+2, מה שאומר שטכנית , מאחר והריון תאומים זהים לא נמשך בד"כ מעבר לשבוע 36, כבר רבע מאחורי..
אני עדיין מתקשה להפנים שזה זה, שאני בהריון, ומבט חטוף על עצמי במראה מוכיח לי שאני בהריון למרות שקשה לי להאמין.
כמו שרשמתי בפוסטים הקודמים משהו בי מפחד לפתח יותר מדי אופטימיות לאור ההיסטוריה שלי, ולאור כל הבעיות אבל הנה עובר לו שבוע ועוד שבוע וההריון הזה ממשיך.
ובכל פעם החברה החמודים שלי גדלים קצת יותר. עדיין יש קצת חרדות, אני לא אומר שאין, אבל ככל שאנחנו מתקדמים ואני עדיין רואה אותם גדלים באולטראסאונד מדי שבוע אני נרגעת.
הלכנו השבוע לייעוץ אצל אחד הפרופסורים המומחים להריון בסיכון שליווה אותי גם בהריון של יובל, הוא זכר אותי, היה מקסים ומרגיע כהרגלו. ישב איתנו בסבלנות ועבר איתי על כל הסיכונים והסיבוכים הצפויים – לא ממש חידש לי משהו אחרי החפירות שעשיתי בגוגל אבל הוא אמר שאני צריכה להיות מוכנה לדרך שעלולה להיות גם לא קלה ואמרתי לו שאני מוכנה ומודעת לזה. הוא היה מרוצה מזה שהעוברים גדלים יפה ועם דופק חזק וברור וגם שיש להם שני שקים שמפרידים ביניהם.
אז יצאנו מחויכים ומחוזקים, נרגעתי מאוד ולאט לאט אני מרשה לעצמי לחשוב עליהם ולחייך.
אמנם הבחילות שלי ממש נוראיות ואני בקושי אוכלת משהו אבל אני מאמינה שהגוף יבקש כשהוא יצטרך. כמו שהגוף שלי יותר עייף ומבקש מנוחה ועכשיו אני עובדת באופן יותר פרופורציונלי ונותנת לעצמי לנוח. זה בסדר. למזלי יש לי בעבודה תשתית מספיק טובה כך שגם אם אני מורידה הילוך הכל דופק כמו שצריך.
אז פחות בא לי לצאת מהבית, בא לי רק להיות במזגן עם כוס של מיץ\מים עם הרבה קרח ואני נותנת לעצמי. אחרי הרבה זמן של ריצה מטורפת אחרי הזנב של עצמי ועכשיו אני פשוט נהנית מזה.
עוד שבועיים יש לנו שקיפות, בשבוע הבא יש תור לאולטראסאונד עם רופא, בינתיים אני שומרת על אופטימיות.
יובלי בא השבוע ביציאה של: אני הולך לגן, אבא הולך לעבודה ואמא יושבת בבית כל היום ולא עושה כלום.."
אז כן, אחה"צ אני מעוכה על הספה אבל אני שמחה שחיכינו כי הוא די בוגר ויכול להבין שאני עייפה או לא מרגישה טוב. והוא די מתחשב במצב כזה.
חמוד, משוגעת עליו…
בנימה אופטימית זו שיהיה אחלה סופשבוע.